ראיתי שיש לא מעט מבאי הפורום שמתלבטים בנוגע להתייחסות לבעייתנו כמחלה, ולכן העליתי את המאמר הזה, הנני תפילה שיהא לתועלת, למרות אריכות הדברים כדאי לקרוא עד הסוף.
התמכרות לתאוה – מחלה.
לא מעט מהמכורים עצמם משוכנעים שהם רעים, רשעים, וחוטאים שפשעו כנגד אלוקים ואדם, לרבים שבאים עימם במגע, רבנים ובני משפחה קרובים נשמע ההסבר למעשים הנוראים - "מחלה" במקרה הטוב, תירוץ שבא לפטור מאחריות, מעין מסתור רעוע הבא להכהות את תחושת האשמה. סוג של נסיון נואל הבא לרכך את העובדה הפשוטה לכאורה - חיסרון ביראת שמים שהוביל להרגל עבירה נורא.
לא פשוט לומר על מי שמגיל צעיר חיפש ישועה לבעייתו ופנה לכל אדם בוגר משמעותי בחייו – ממשגיח בישיבה קטנה ועד לגדול הדור באופן ישיר, בבקשת עזרה אמיתית, התפלל צם בכה והתחנן לאביו שבשמים שיגאל אותו מיסוריו, כן יסורי המצפון שחיסלו כל חלקה טובה באישיותו הצעירה, על מי שמחשבות אובדניות היו מנת חלקו מדי יום, שאילולא פחד היה שולח יד בנפשו מרוב סבלו - שהוא רע, רשע וכדומה, ומי שכן אומר משהו מהסוג הזה, מוכיח שאין לו הבנה מינימלית במה שמכור לתאווה סטנדרטי חווה.
נראה שנקודה זו ראויה להתייחסות מיוחדת אצל שומרי מצוות בפרט, הואיל וחשבון הנפש - ההלקאה העצמית ויסורי המצפון מושרשים אצלם מקטנות, ננסה בסייעתא דשמיא להציג ברשימה זו תמונה ברורה יותר של מיהו 'מכור' ולא נעסוק כלל בפיתרון הנפלא שמאפשר למכור לחיות את חייו בנחת ובשלווה ללא שימוש כלל. בנוסף כדאי לציין שרשימה זו לא מתיימרת 'להבין', להציג או לפרש את מניעיו של בעל עבירה, הדברים עמוקים מהבנתו של הכותב, כל שניתן הוא להאיר במידת מה את המתרחש בנפשו הסוערת של מכור ירא שמים.
כן יש דבר כזה, יראת השמים של המכור יצרה עבורו בעיה חמורה נוספת שמקננת כמחלה ממארת בנשמתו של מכור ירא שמים, הוא הרי יודע כמה חמורים מעשיו, וביאוש מוחלט הוא מתחבט בתהיה מה בוראו רוצה ממנו, מצד אחד ברור לו שמדובר בחטאים איומים, ומאידך ברור לו גם שהוא ימות, כן ממש ימות, פיזית, אם לא יפעל כפי שרצונו החולה כופהו...
לא ברור מתי ולמה, וזה משתנה מאדם לאדם, אבל חשוב לציין שאצל רבים מהמכורים ממש מתחילת הדרך, המעשה לא היה כרוך בהנאה בלבד, היה לו ערך מוסף, סוג של חובה קיומית מפחידה שאין דרך להימנע ממנה, שהצורה היחידה להשכיח ולו במעט את עוצמתה היא לעשותה, חוסר הברירה הזה גם עקר מהיסוד אצל רבים 'מהמכורים הפוטנציאלים' את האמונה בבחירה חופשית, במקרים שהיא עדיין היתה אפשרית, יש לציין שלא מעט מהמכורים בתחילת דרכם מלאים בבושה עצומה וחרטה גדולה שמונעים קבלת עזרה נכונה (האמת חייבת להאמר שגם במידה והיתה מגיעה העזרה במתכונת הנכונה, סביר להניח שהיא לא היתה מועילה, כי המכור בשל בושתו מגלה טפח ומכסה טפחיים, ורק מי שסבל את הבלתי נסבל יסכים לאמץ עקרונות שמנוגדים לעצם אישיותו)
רבים מהמכורים הפוטנציאלים בעל רקע דתי בהתפתחותם פנו בצורה זו או אחרת לעזרה לסמכות התורנית הישירה שלהם, להורים או אפילו לרבנים גדולי דור, חוץ מחום אהבה והערכה, חשובים מאוד לכשעצמם, הם לא קיבל מענה ופיתרון, הן בגלל שהמכור לא היה כנה לחלוטין, והן בגלל שהרבנים לא הבינו במה מדובר ולא היה להם מושג מהי תחושת האין אונים אל מול הכפייתיות, והעובדה שפעם אחר פעם היא מוכיחה למכורים שהם חסרי סיכוי וברירה מולה.
לא היתה להם האפשרות לדעת שהעומד מולם לוקה במחלה הדומה לסכרת, 'הסוכר' עולה, אין מי ומה שיווסת את רמת הסוכר בדם... והם אומרים לו: למד מוסר... תתגבר... שבע יפול צדיק... ואינם יודעים שהדבר האחרון שהוא יכול לשמוע על עצמו עכשיו שהינו צדיק (אין פלא על התסכול ההדדי שבין מכורים ורבניהם) לא היתה להם היכולת לדעת שהעומד מולם "אלרגי" לחומרים כימים שמשתחררים בגופו (סרוטונין, דופאמין, אדרנלין..) שמהרגע שעשה את הצעד הראשון לקראת מחלתו, כל הלך מחשבתו משתנה, הוא נהפך לאדם לא רציונלי שניטלה ממנו לחלוטין הבחירה ביחס לפעולותיו, מנין להם לדעת שברגע 'שזה הגיע' הוא חסר סיכוי, בחלק מהמקרים הם ניחמוהו, בחלק אחר הוא הואשם בחוסר רצינות... ובמקרים גרועים יותר היחס אליו היה כאל רשע. מושפל, מבוייש, הוא הלך להיכן שתמיד חש עצמו מוגן ובעל ערך... הוא השתמש שוב ושוב...
לא מעט מהמכורים שומרי המצוות עצמם, מתרגשים לראות בקבוצה מכורים שאינם כאלו (חילוניים בלע"ז) משהו בתוכם אומר (יש כאלו הכנים דים בכדי לומר זאת בפה מלא...) אם אני לא הייתי 'נדפק' על ידי הבורא, אילו לא הייתי נולד כשומר מצוות לא הייתה לי בעיה מצפונית לעשות את המעשים הללו... כאילו אומרים לו, לשאינו שומר המצוות, מה אתה עושה כאן?! צא וחגוג... גם הם לא זוכרים באותה העת שמדובר במחלה, רק כשהם – מי שאינו שומר מצוות בהגדרה, אומרים סבלנו, זה לא קשור כלל להנאה, זו היתה חובה קיומית... הם – שומרי המצוות, מבינים, נזכרים.
כאן המקום להתמקד קצת במתרחש בנפשו של המכור לפני הפעולה.. הוא באמת משוכנע שהפעם זה יהיה אחרת, כשהוא מתחיל את הפעולה הראשונה, סביר להניח שהיא לא תהיה מפורשת כל כך כמו שבוודאות יעשה לאחר מכן, מערכת הרמאות העצמית נכנסת לפעולה ואט אט מורידה ממנו את כל מנגנוני הגנה שבנה בעמל רב במשך הזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שהשתמש, היא משכיחה ממנו את הסבל וההשפלה הנוראיים שהיו מנת חלקו רק לפני ימים ספורים וגם אם הוא זוכר הוא משכנע את עצמו בק"נ טעמים מדוע הפעם זה יהיה אחרת...
משהגיע לנקודת האל חזור, משהרגיש את הכאב שוב, ומנסה להימלט מהשימוש הסופי זה כבר מאוחר מדי, הוא אומר לעצמו כיון דאיפליג... כשמסתכלים על מגוון פעולותיו של המכור נראה שפשוט אין לו את ההגנה שמרחיקה ילד קטן מתנור חם... הוא יודע שזה חם, שזה כואב, ובכל פעם הוא מספר סיפור שהוא באמת מאמין בו. השיכחה והרוגע שהשימוש נוסך בו שווים עבורו, לפני השימוש, את הכאב שהוא חש לאחריו... הצרה שלא כך הם פני הדברים אחרי... ברגע שהכל מסתיים הוא מתייסר שבעתיים, דימויו העצמי פוחת, הוא מתמלא בושה חרטה ואשמה, ומחליט שזהו זה, גמרנו, ואז לתדהמתו הוא שוב, שם...
זר, מי שלא נסחט 'במסחטה' הזו, לעולם לא יבין עד הסוף כמה נואש יכול להיות אדם שכזה, הוא יכול לחוש בכאב, ואולי יצליח לטעת בלב המכור את התחושה שהוא מבין אותו, אבל סביר להניח שבתוכו פנימה הוא יתפלא, מה זה הדבר הזה?!
ננסה להרחיב מעט יותר על 'הדבר הזה' – החובה הקיומית התפתחה עם כל שימוש, אך למעשה כבר מההתחלה היה לה ערך מוסף, היא הקלה על תחושת הבדידות, הפחדים, הדיכאון, לרבים היא נתנה מקום מיפלט מכל מעמסות החיים ותחושה של צבירת כח... מה שהחל 'כאקמול', תרופת פלא מהירה המספקת הקלה, הפך בתוך זמן לכאב עצום, חוסר הבשלות הרגשית וההתמודדות עם מה שהחיים מזמנים, הוביל להחמרה בלתי נמנעת, שימוש = כאב = צורך גובר להכהות את הכאב = הגברה של השימוש 'בתרופה'... החרפה משמעותית של שימוש 'בתרופה' הכריחה את המשתמש להעלות את המינונים.. הן של תדירות השימוש והן של רמת השימוש עצמו, המכור חייב לחצות גבולות כל הזמן. מה שעבד עבורו אתמול, כבר לא מספק. הרי אתמול, ממש אחרי, עדיין כאב לו... בגלל שהוא לא מכיר משהו אחר, הוא מוכרח לשכנע את עצמו 'שהדבר הבא', שהגבול הבא שיחצה, יביא עימו את הרגיעה המיוחלת... ההידרדרות חייבת להתרחש, מה שמתחיל כאוננות פשוטה, עלול להפוך ליחסים מופקרים בכל קנה מידה.
האמת על עצמו כל כך מחרידה את המכור שבלא מעט מהמקרים הוא חייב להקצין את ההתנהגות החולה שלו עוד הרבה יותר, רק כדי לברוח ממה שהוא מרגיש וחושב על עצמו, והדבר הנורא מכל הוא, שהפתרון היחיד שהוא מכיר זה לעשות את זה שוב... ושוב... יש מכורים שמונעים על ידי דחפים בלבד, לא מחשבה, לא רגשות, פשוט דחף, אני משתמש כי אני משתמש... יש שיודעים בידיעה מוחלטת שההנאה מהם והלאה, הם גם יודעים שזה לא יפטור כלום, ובלי שום סיבה, סתם כי הם יודעים שימותו בלי, הם הולכים שוב, ושוב... התרופה הפכה לרעל.
לסיום: נראה שהקונפליקט גדול בגלל שהמעשה החולה אסור הלכתית ומגונה מבחינה מוסרית, האם יהיה מי שיחשיב 'כחוטא' את מי שהתגנב ללא תשלום "ללונה פארק" ודקות לאחר שנתפס על הגלגל הענק, הוזהר והושלך אל מחוץ לאתר הוא שוב נתפס עליו? האם היינו נותנים מוסר ומבטיחים גהינום למי שפעם אחר פעם למרות הבזיונות הגדולים שכרוכים באזהרות וסילוקים נוספים אינספור פעמים לא נרתע מלזחול מתחת ומעל לגדר, בדרכו שוב אל רכבת ההרים... למרות שכבר בילה בתא המעצר, ומששוחרר בערבות, לתדהמת הכל הוא פנה בצעד בוטח ישירות אל... הלונה פארק... הגלגל... רכבת ההרים... צו הרחקה... מעצר, וחוזר חלילה?!
יקל עלינו אם נפריד את ההתנהגות החולה מהאיסור ההלכתי, אם נוכל להבין שזו מחלת נפש, לכל דבר ועניין, שיש לה ביטוי באיסור הלכתי, מהות המחלה היא דייסה נוראה של פחד, אנוכיות, חוסר כנות, גאווה עצומה, טינה וזעם, ועוד רבים וטובים מפגמי האופי. למרות שיש הבדלים בין המכורים (גם כאן פרצופיהם שונים וסגנונם אינו אחיד) בצורת הפעולה, ובתדירות שלה, חשוב להדגיש, שבין 'המכור הפוטנציאלי' לבין מי שהרחיק לכת בנוגע לדפוסי הפעולה של מחלתו, אין כמעט הבדל, שניהם נמצאים באותו המצב, מבחינה נפשית ורגשית. שניהם סובלים מאובססיה חולנית בלתי נשלטת, שניהם משתמשים בתאווה בכדי 'לשכך' את מה שיש להם בנשמה, 'חוצה הגבולות' פשוט זקוק למנת סם גדולה וחזקה יותר... ובאם לא יקבל 'המכור הפוטנציאלי' מזור לכאביו, במוקדם או במאוחר, בכפוף למבנה האישיות שלו, הוא יגיע בוודאות לחציית הגבולות האישית שלו...
