ידידים יקרים, 

מכיוון שכפי הנראה התקדם הפורום המשובח שלנו עוד שלב ברמתו, אני מרשה לעצמי להעלות כאן את האשכול הזה, בעקבות האשכול המשובח ביותר של אסירותודה  יקירנו, "חוטא? חולה". 

באופן די קבוע כמעט כל פעם שעולה נושא האחריות למעשי המכורים, הוא מעורר עצבנות יתר אצלנו, אצל אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות כל נושא ההתמכרות הוא לכל היותר הפרעה המקשה בחיים ואף יכולה לגרום לנזקים חמורים, כמו הרס עצמי, אבדן סיפוק, והרס חיי המשפחה. שהם כשלעצמם נזקים חמורים מספיק בכדי לטפל בבעיה. לא כן אצלנו שומרי תו"מ המתחנכים מקטנות על חומרתם הרבה של המעשים הכרוכים בהתמכרות, הדבר הופך לנושא אקוטי ובוער.

בוער מבחינה זו שאם אכן יש במעשים אלו עוון ואשמה, כי אז עומס המצפון עצום ורב, כל מי שנמצא כאן אתנו באופן זה או אחר, סוחב על גבו פחדים נוראיים וייסורי מצפון בשל המעשים שעשינו. אם במנגנון ההתמכרות עסקינן, כי אז יש חלק נכבד מאוד למשקל אותו אנו מייחסים למעשים כגורם בשרשרת התמכרות. לפי המנגנון של: מעשה, אשמה, פיצוי עצמי, בריחה לתאווה, אשמה וחוזר חלילה, כתהליך בעל חיים עצמיים כפי המתואר בספרים הגדול והלבן.

באופן אישי, כתבתי כבר בעבר שחלק גדול בהחלמה שלי או יותר נכון בפתיחת הפתח להחלמה שלי. הייתה התובנה המרעננת, שבעצם אני לא ממש יכול להשתחרר מהתאווה בכוחות עצמי. נכון, היה בזה גם משהו מפחיד להבין לפתע שאני אולי נמצא בקטגוריה לא כל כך מחמיאה של "מכור". אבל האפילה על כך ההבנה שאינני אשם לגמרי במצב. הבנה זו נסכה בי כוחות רעננים והפסיקה את התהליך המייגע של השלמה עם הנפילות.

חלק מתהליך ההחלמה שלי היה להפנים שאני מכור, שבשל כך הייתי מוצא את עצמי בכל פעם אחרי נפילה בלי להבין איך זה יכל לקרות שוב, אם בפעם הקודמת הרגשתי כל כך רע אחר כך. זה לא היה פשוט לזהות את המנגנון הזה בתוכי, אבל אין לי ספק שברגע בו זיהיתי את עצמי כמכור לתאווה, ברגע זה טמון היה כבר רוב תהליך ההחלמה. 

בשל רגישות נושא האחריות והשלכותיו, כנראה שישנה משנה חשיבות לזהירות אותה צריכים בבואנו להתייחס אליו ולנתחו לעומק. תובנות וקביעות אינם נשארות תמיד בגדר "תיאוריות" בלבד, יש להם השלכות מעשיות לא פשוטות. זו גם כנראה הסיבה העומדת מאחורי הפחד הגדול שיש (לי בכל אופן) להתייחס אליו באופן רציני. אבל כאן למדתי להתחיל לא לפחד מהפחד, ולכן אולי כן הגיע הזמן להתמודד עם הנושא כפי שהתחיל לעשות אסירותודה.

כמעט מראשית דיוני הפורום ניתן לראות שבכל פעם בו עלה הנושא הוא נפטר דיי מידית באמירות כמו: "אנחנו עוסקים עכשיו בתכנית בלי קשר להקשרים דתיים" וכדומה. הטענה המרכזית היא שמעולם לא נמנענו מנפילות בשל הקשרים דתיים, שכר ועונש.

לגופה, טענה זו צודקת. בהקשר לצורת ההחלמה מהתאווה. אכן כן, מעולם לא הפסקנו את מעשנו בשל קריאה ולימוד את חומרת המעשים, במידה רבה זה רק החמיר את חוסר האונים שלנו ואת רגשות האשם שהביאו אותנו שוב לתאווה...

אני מדבר כעת בשלב בו אנו כבר יודעים את דרך ההחלמה. ובלי קשר אליה עד כמה שזה אפשרי. נעשה שקר בנפשנו אם נפטור את הדברים במה בכך, ונשתדל בכל מאודנו לשכנע את עצמנו כי כל הנושא הוא משהו רפואי שאין לו כל קשר לתובנות והקשרים מוסריים ותורניים. על אף הקושי הגדול אצלי לקשר בין הדברים, ולו רק בשל משקעי העבר שצמחו לממדים מבהילים בגלל תובנות תורניות הקשורות לתחום, אני מנסה כן להתחיל ולעסוק בנושא. 

חשוב לי להבהיר לעצמי, כי למרות שהדבר הנעים ביותר לי במצבי כיום הוא להתייחס אל כל העניין כ"מחלה" ובכך להסיר מעלי את כובד האחריות, תובנה שמן הסתם מחמיאה לכולנו. בכל זאת בכל הקשור ל"מחלה" כפי שאנו קוראים לה, לימדו אותי שאין לעגל פינות ולכסות על מקומות שקריים שהתאווה נוטה לחמוק אליהם. תובנה זו חשובה גם בכל הקשור בבדיקת אחריותנו למעשנו. בבחינה מסוימת יש בזה גם אלמנטים הקשורים לצעדים 4-5 בהם עלנו לבדוק עד לעומק את חלקנו האמתי בכל מה שעברנו.

מטרת אשכול זה הוא ליבון של הדברים, אני מתחיל את החיפוש אחר המקורות בנושא, ואהיה אסיר תודה על כל הוספת נדבך לבירור הדברים ע"י צוות אנשי הפורום הנפלאים דפה. ברור לי למדי שכל התבצרות והתנצחות בעמדה, וניסיון לא אמיתי ועניני לברור הנושא, אין מקומו כאן בפורום.
***
בחרתי לפתוח את הנושא בדבריו של הרב דסלר מגדולי בעלי המחשבה, בספרו "מכתב מאליהו"  שם הוא דן רבות בנושא הבחירה, מאמרים רבים לאורכם ולרוחבם של חמשת כרכי הספר דנים בנושא בהרחבה. בחרתי בשתי קטעים שנראים לי כי הם נוגעים בנושא שלנו.

"יש הפרש גדול בין מקום נקודת הבחירה שקבעוהו מן השמים, ובין אשר קבעו האדם בעצמו ע"י בחירותיו הקודמות. עבור מיקום הנקודה שקבעו בעצמו הנה הוא האחראי עליו. כמאמרם ז"ל "עבר עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר". פי' אע"פ שאינו עובר כעת בדרך הבחירה, שהרי העבירה כהיתר היא בעיניו, מ"מ אחראי הוא על עברו בפעמים הראשונות, שזה גרם לו לאבד הרגש האיסור, וייענש על אשר עשה לעצמו העבירה כהיתר שעי"ז עובר אח"כ עליה בלי בחירה. אמנם הרע שנתחנך בו האדם ולא ידע הפכו, הנהו בזה כתינוק שנשבה לבין העכו"ם, ולא ייענש אלא על מה וכפי מה, שהיה צריך ללמוד לדעת ולשוב ממנו, היינו מה שהיה ראוי שתהיה נקודת בחירתו."
                                                                                                                                                                                 חלק א' עמ' 115

"וגורלנו ככל המונם" "גורל" אין פירושו מקרה ח"ו. כי לעולם בחירת האדם היא הקובעת בכל המתרחש בעולם. אלא לשון גורל הוא משל: כמו שבגורל ע"י מעשה קטן בעצם נגרמות תוצאות גדולות, כך ע"י מעשה בחירת האדם יוצאים הרבה מסובבים ותולדות, והכל תלוי בבחירה הראשונה, שיש ונדמה לאדם שאינה אלא מעשה קטן ובלתי חשוב".
                                                                                                                                                                                  חלק ד' עמ' 67

בקטעים אלו ישנה הבנה כי המושג "עבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהתיר" אינו רק היתר במובן של פריקת עול, אלא במובן זה שאינו יכול להתגבר כבר על המחסום הטבעי של האיסור. הוא מבין שאי אפשר להענישו עבור המצב בו כבר אין לו את הבחירה. האחריות במקרה זה היא על כך שהביא את עצמו למצב בו איבד את הבחירה. 

לפי דברים אלו בפעמים או בפעם הראשונה היה האדם אחראי למעשיו ואם עשה אז מעשה שגרם לו להתמכרות יש לו אחריות למעשה ההוא ותוצאותיו.

מאידך בהמשך דבריו .
 "אמנם הרע שנתחנך בו האדם ולא ידע הפכו, הנהו בזה כתינוק שנשבה לבין העכו"ם, ולא ייענש אלא על מה וכפי מה, שהיה צריך ללמוד לדעת ולשוב ממנו, היינו מה שהיה ראוי שתהיה נקודת בחירתו."  
ברור למדי שאם כשעשה את המעשה הראשון לא ידע את משמעותו, יש צד שהוא נחשב כתינוק שנשבה. הכל בעצם הולך כנראה אחר הפעמים בהם הפך המעשה להתמכרות. והאחריות ממשיכה מאז לפי איך שהתחיל הכל.  "והכל תלוי בבחירה הראשונה, שיש ונדמה לאדם שאינה אלא מעשה קטן ובלתי חשוב".

אנו מוצאים דוגמא לכך אצל פרעה. השאלה הידועה היא כיצד לקח הקב"ה את בחירתו של פרעה "ואני אקשה את לב פרעה" ועוד פסוקים המראים שהקב"ה לקח לו את הבחירה והענישו על מה שעשה כבר ללא בחירה. השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אחת התשובות הידועות היא, שלאדם יש את האפשרות לבחור, אך כאשר הוא בוחר ברע הוא מאבד לפעמים את הבחירה בכך שכבר הפר את האיזון שהיה מתחילה. אם בתחילה האפשרויות היו שקולות, בכך שעשה בחירה אחת לצד אחד כבר הכל נוטה לשם והבחירה כבר אינה שקולה.

במקרים מסוימים העונש הוא בשלילת הבחירה. כאשר שלילת הבחירה היא תוצאת האדם עצמו, זו גם הסיבה שבגללה נענש פרעה גם על מעשים שהיו ללא בחירה. כיוון שהוא הביא את עצמו למצב זה.

אם נדון את ההתמכרות כתוצאה של פעולות שעשינו ואשר הם אלו שהביאו אותנו לחוסר שליטה, כי אז אם הייתה לנו שליטה בפעמים אלו לכאורה יש כן אחריות לכל התוצאות. אם המעשים הגורמים לתוצאת ההתמכרות לא היו במצב ובאופן של מודעות, כפי הנראה גם להשלכות שלהם אין אחר

יישר כח על המחמאות ועל הדברים עצמם. 'לקחת' לי לא מעט ממה שאני באמצע לכתוב, הספונסר שלי בחופשה ובענינים עדינים שכאלו אעדיף להמתין להכוונתו לפני שאפרסם פוסטים נוספים בענינים הללו.

נראה ששגיתי כשלא המתנתי עם פרסום הפוסט הקודם, יש לי לא מעט להוסיף שם בעקבות הדברים שכתבו החברים. אתאזר בסבלנות.

ובקצרה ביחס לנכתב כאן: התפיסה שגדלתי עליה בהחלמה גורסת שלא היתה לי בחירה ביחס לאלרגיה שבגופי, הדברים מוכחים במחקרים רבים תגגל בעניין ותמצא. באופן אישי אוסיף שלא היתה לי בחירה ביחס לשלל הארועים שהובילו אותי לאן שהגעתי.

כל אדם מגיב לתאווה בצורה נורמטיבית, אצלי, מהרגע הראשון הגבתי כאלרגי, למרות שעדיין לא ידעתי זאת, לא היתה לי בחירה ביחס לתגובות הפיזיות והנפשיות. וכיום נטול אשמה אני יכול לראות בוודאות מוחלטת שגם בזמן שכאילו היתה לי בחירה , מראית עין זו, היתה ערמומיותה של מחלתי למען העמק אחיזתה בי.

גם היכן שנדמה היה שישנה בחירה היא היתה של האלרגיה הפיסית לא שלי, כאדם רציונלי. אחריות כן, אשמה לא, ההבדל? (בפוסט מורחב בל"נ) אחריות מופנית קדימה להתפתחות, האשמה מקבעת את העבר ומונעת התפתחות.

האחריות שלי בתור מכור היא 'לקחת' את התרופה בזמן...

ערב טוב,
אני חושב שזה מאד אינדוודואלי, וזה תלוי בכל מקרה לגופו. זה ברור שיש הרבה מאד מקרים שקרו למכורים בגיל קטן שהבילו אותם להתמכרות עוד קודם שהם ידעו בכלל מה הם עושים, וכבר אז התפתחה אצלם האלרגיה. ומאידך יש הרבה מכורים שלא קרה להם שום מקרה בילדותם, לא משהו בהקשר מיני ולא סתם טראומות אחרות, ובכל אופן מגיל קטן מאד הם אלרגים לתאווה, ושוב, הם היו אלרגים עוד קודם שהם הבינו מה זה, וקודם שהבינו שאולי זה לא יעשה להם טוב, ועוד קודם שהם חשבו שאולי הם צריכים לא לעשות את זה. ואחד מהם זה אני, שמגיל מאד מאד קטן אלרגי לתאווה, וב"ה לא עברו עליי שום טראומות ושום סיבות שזה יקרה.
וכמה פעמים כתבתי כאן ושיתפתי בקבוצות, שיתכן שמי שזה קרה לו מחמת אירועים מסויימים הוא צריך לדעת את זה, כי אולי הוא צריך טיפול ספציפי לאותם עניינים, אבל לגבי ההחלמה עצמה לא נראה לי שזה רלוונטי לי, למה נהייתי כזה, ומתי זה קרה. וכמו כן השאלה הזאת האם היה שלב שבו הייתי יכול לצאת מזה, זה גם נראה לי לא כ"כ רלוונטי לי כעת.