אתמול אחרי זמן רב שאני דוחה את הדברים, התיישבתי להתחיל לכתוב את הצעד הראשון שלי. מטבע הדברים כאשר מנסים למצוא ציוני דרך על פני שנים יש  את התחושה שקשה להתעלם ממנה. מהו הדבר שגורם לי להיזכר בפרטים מסוימים ולשכוח  את האחרים?

הייתה לי השבוע שיחה עם אדם שגדל בבית לא פשוט, היו לו בילדותו התמודדויות לא קלות עם כל מיני מצבים שלרבים אחרים היו משאירים צלקות לכל החיים. אני מכיר אותו לא רע במשך שנים, ואישיותו היא חזקה מאד. שאלתי אותו איך מה שעבר עליו לא ערער את יסודות אישיותו. הוא אמר לי משפט לא פשוט, "אנחנו יכולים לבחור את הזיכרונות שאנו לוקחים אתנו לחיים".

המשפט הזה הכה אותי, האם יכול להיות שאני בוחר ל"התקרבן" ולבחור את הזיכרונות שעיצבו (תרתי משמע...) את חיי, באופן סלקטיבי? אם יכולתי לעשות זאת, מדוע אם כן בחרתי בדרך הקשה יותר?

כנראה שבכל זאת יש קשר למבנה האישיות השונה מאדם לאדם. יש אנשים שנולדו עם נטייה בתכונת אישיותם, ובתור שכאלו הם לוקחים כל דבר בצורה מוגדלת ואישית, בעדשת החיים שלהם חסר הפוקוס  בו אמורים היו הם לראות את הדברים במבט רחב יותר, חסרים להם פיקסלים המונעים מהם לראות את המציאות בצבעים הנכונים. אנשים אחרים הם בעלי נטייה לביקורת עצמית קשה המשליכה על התייחסותם לאחרים. במקום לראות עת חסרונותיהם שלהם הם נותנים פרשנות סלקטיבית מוטעית למעשיהם של אחרים.

זו המטרה כפי הנראה של תהליך הסרת הטינות שנעשה ב 12 הצעדים. לראות את הדברים בצורתם האובייקטיבית בלי השלכות אישיות מסוכסכת. זה גם חלק מהרעיון של ליווי ספונסר, בכדי שלא להסתמך על פרשנות מוטעית הנובעת מפגמי אופי והסתכלות נגועה.

קראתי בימי חיי סיפורים רבים על ניצולי שואה שעברו טראומות שאין הדעת סובלתן. היו אנשים שטראומות אלו ערערו את מבנה אישיותם והם סבלו וסובלים עד סוף ימיהם מהפרעות קשות. מאידך ישנם אנשים שיצאו "רגילים" עד כמה שאפשר לומר. היו מהם שיצאו אף מחוזקים יותר, יזמו והקימו ועשו ללא גבול. אנשים אלו שחלקם עדיין בחיים הם אנשים מופלאים, דיברת פעם עם כמה מהם, האישיות שלהם כל כך חלקה ונוחה שאי אפשר להאמין שהם אלו שעברו את מסכת הייסורים הנוראה.

מה אם כן עושה את השוני? 

הביטוי החריף יותר מבחינתי לתובנות אלו היא ההשלכה שלי מזכרונות ילדות הקשורות למין, על התפתחות ההתמכרות שלי. אני מתחיל לארוג את זיכרונות ילדותי הקשורים לתאווה, אחד לאחד. יש בהם כאלו שאני יכול די בקלות להשליך את ההתמכרות שלי עליהם. יש לי גם אמביציה די מובנת לעשות את זה, הם יהיו אחראיים לכל הסבל שלי, ולאחריותי על נפילותי הרבות. אבל האם אכן כך הם פני הדברים? האם אין בכך ניסיון רטרואקטיבי להצדיק את מעשי?

אני יודע שאני נוגע בנושא לא פשוט וקל, קראתי מחקרים על אנשים שעברו חוויות מיניות בעייתיות בגיל צעיר והפכו מקרבנות לתוקפים, דיברתי על זה פעם עם אדם מומחה בעניין שאמר לי כי לא כולם כך, הוא דיבר כמדומני על עשרות אחוזים, ומה עם השאר? למה אצלם לא קרה הדבר? אין לי מספרים ידועים, אבל קשה לי להניח שיש אדם בעולם שלא פגש במשך ימי ילדותו הקשר מיני כלשהו שיכול היה להצית אצלו נטייה לעניין. האם זו הנפש העדינה יותר שלי?

לו היה מדובר במדע מדויק יותר היה לי יותר קל, המרחב הגדול כל כך הנתון לשיפוט אישי של כל אחד הופך את העניין למשימה לא פשוטה. קשה מאד שלא לעשות את ההקשר כאן לנושא האחריות שלנו לתהליך ההתמכרות.

אין לי באמת דעה מוצקה בנושא, הייתי שמח לשמוע את ראיית הדברים עד כמה שאפשר מנקודת המבט שלכם ידידי.

ידידי היקר,

כרגיל - דברי טעם ועומק.

קשה לי להתייחס לשאלה האם אני בחרתי את הזכרונות שלי, אבל אני כן רוצה להמשיך הלאה עם אותו קו: האם אני יכול להחליט להפסיק לזכור דברים והאם יש טעם בכך?

נראה שהתשובה לשתי השאלות היא מורכבת וזה לא חד וחלק. מחד, המטרה של צעד ראשון היא סוף סוף להיות משוחרר מהזכרונות שמלווים אותי. אני פותח את הארון, רואה את מה שיש בפנים, עושה סדר וזורק את מה שלא נצרך, למרות שהפעולה היא קשה לי מאוד כיון שיש שם סירחון עצום.

ומאידך בשלב ההבטחות של צעד 9 נאמר כי לא נרצה לשכוח את העבר ולסגור עליו את הדלת.

לי באופן אישי זה נראה דווקא די משלים. כיון שרק לאחר שאני מתעמת עם העבר שלי בלי פחד, אני מסוגל "לשחרר" אותו אבל לא לנסות לשכוח. (איך אפשר לשכוח את הפיל האדום?...).

הזיכרונות לא יכולים להימחק.

אך כיום אני יודע, שאמנם הם צרובים אצלי לעד, אבל אני יכול לבחור לא להשתמש בהם.
כאשר אני בהחלמה אני לא משתמש בזיכרונות האלו, עד כדי כך שאני צריך לעשות את צעד 1, כדי להזכיר לי שאני עדיין מכור.

(חוסר) דעתי בענין זה:
הזכרונות מלווים וילוו את האדם עד זיבולא בתרייתא
אולי אתה. אצלי על כל פנים הזכרונות מכים ושבים ומכים בכל העוצמה.
"קרש קפיצה" מאן דכר שמיה? אני לא "משתמש בזיכרון" בשביל לפרנס את התאווה קודם מעשה אלא בשביל להצדיק אותה לאחר מעשה. למרות הזכרונות אני לא "מחפש" את התאווה יחד עם זה אני מתנחם בכך ש"שלומי אמוני ישראל" הם הם האחראים (לא לגמרי. במידת מה) ל"חגיגותי" ועל כך אני נוטר להם בליבי.

אצלי הדלת פשוט לא נפתחת. המנעול שם עשוי פלדלת. יחד אם זאת זה דלת שקופה שמאפשרת לי להציץ פנימה ולדשדש שם שוב ושוב.

טוב. כמובן שלא השתמשתי בשם "שלומי אמוני ישראל" בתור משמעותם הפשוטה של הדברים. אדרבא אלה יהו מבורכים מן שמיא. כוונתי היתה בציניות ויעיד על כך המרכאות שהשתמשתי בהם. ואלו שהתכוונתי אליהם מסתובבים במקוואות ומחפשים קרבנות (אם עדיין לא נעצרו ע"י רשויות החוק)
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=1063.msg11145#msg11145)

שלום
זכרונות סלקטיבים כפי שאני רואה אותם הינם הרי גורל עבורינו,
אישית באופן תת מודע בחרתי להעצים ארועים מסוימים שנצרבו בקליפת מוחי באופן זה או אחר,
ארועים אחרים, משמעותיים גם הם, נקברו עמוק במגירות הנעולות במרתף מוחי,
מדוע אלו לכאן ואלו לכאן? זאת לא אדע, אך ברור שזהו מעשי ידי מחלתי הרוחנית,
שהעדיפה להעצים אומללות ולהגדיל רחמים עצמיים מחד, ומאידך הלקאה עצמית ואגו נפוח עד השמים.

בספר הלבן מתואר התהליך הרוחני שפועל על המתמכר בהתפתחות של ההתמכרות,
ושם כתוב "על בסיס פגיעה אמיתית או דמיונית, אנחנו יוצרים תחושה שנעשה לנו עוול..
אנו בוחרים לעוות את האמת..."
איני יודע מה באמת קרה והאם מה שאני זוכר נאמן למקור, אבל זה לא משנה, זו החוויה שלי ואותה אני סוחב על גבי עד היום.

התוכנית שלנו מלמדת אותי לחפור עד היכן שידי מגעת, בחורים ובסדקים, על מנת לנקז את כל המוגלה הרוחנית שהצטברה בנפשי,
אז התשובה שלי על שאלתך  "האם אנחנו בוחרים את זכרונותינו" ידידי, הינה: בהחלט כן,אבל השאלה הבאה הינה: מי זה אנחנו? 

יישר כח אדם יסודו, כרגיל, החומר שלך משובח. טוב, זכרונות... אתרום מעט מנסיוני. יש חלקים שאני בוחר ויש חלק 'שהמערכת' בוחרת בעבורי.  להלן ההסבר, ראיתם פעם מישהו שמבשרים לו בשורה קשה? התגובה הראשונית שלו היא, לא נכון... למה הוא מגיב כך? הרי מי שבישר לו את הבשורה, אדם רציני, הוא לא מתכוון עכשיו לעשות צחוק?

הסביר לי פעם איש מקצוע, שזו הדרך של ליבת האישיות לגונן על עצמה - לתת אפשרות לנפש להתחיל להכיל. נראה לי שזה גם מה שקורה כאן, אצלי בתור מכור, אבוי לי אם הייתי מבין בתחילת דרכי את מלוא המשמעות של מה שעברתי, מי שאני ומה שעוללתי. רק כשהתפתחה אצלי האמונה, והיכולת להתבונן באופן החיובי, יכולתי להכיל אותי.

אני מאמין שככל שאהיה נכון, לתת לליבת האישיות לפרוץ החוצה גם כל מיני דברים שהמערכת שלי עיקבה הדחיקה או המעיטה בחשיבותן יקבלו מימד נוסף.

אתן לכם דוגמא ממני, שנים היו לי טינות על אמא שלי, היא לא סיפקה לי מה שאֵם אצורה לספק לבנה, חום הערכה ובעיקר הגנה, הגנה מפני אבי... כמעט חמש שנים לקח לי להגיע לנכונות לעשות איתה צעד 9, ואז הסכמתי גם לסלוח לה.

הספונסר שלי אמר לי לקבוע איתה יום לבד... שהיא תבחר את המקום, היא בחרה לקחת אותי לגן חיות... (גאון, לא?) שם, אל מול האוגר שרץ על הגלגל לשום מקום, יכולתי להראות לה כיצד הרגשתי, רק אז היא יכלה להזכיר לי איך לא נתתי לה להתקרב אלי, שם יכולתי להזכר בדברים הטובים שעשתה למעני ולא זכרתי אותם בכלל.

יש לי דוגמאות רבות, אכתוב רק לסיום, זה תהליך, כדאי לתת לזמן זמן, לנסות ולהזכר, לא בכח. ומצד שני גם לא לדחוק  את הזכרונות בכח, לימדו אותי שהזכרונות תפקידם לשרת את המטרות שלי, רק להיום אבדוק שכיוון של המערכת  שלי הוא בכיוון שאבאל'ה שלי מעוניין בו.