את השאלה הזאת אני מפנה בעיקר לאלה מביננו שעובדים בשיטת 12 הצעדים. אבל נראה לי שהתשובה (תרתי משמע!) מעניינת את כולם.
הרבה פעמים נכתב כאן על זה שתקופות נקיות ארוכות אינן מעידות על החלמה.
והשאלה שלי היא מה כן מעיד על החלמה?
הרי גם לאלה שעובדים בשיטת הצעדים יש לפעמים נפילות. ואפילו אם לא, הם הרבה פעמים מספרים על מצב של כמעט נפילה ועל זה שהם צריכים להיות בעבודה מתמדת כדי שזה לא יקרה.
אם כן במה מתבטאת ההחלמה?
בתקופות יותר ארוכות של נקיות? ברור שלא. זה לא שונה באופן מהותי ממה שכל אחד מאיתנו עשה גם בלי השיטה.
אז מה כן? האם מדובר בתחושה של שפיות? הרי מספרים  לנו שחולה נשאר חולה. חוץ מזה גם בלי הצעדים יש תקופות שאנחנו מרגישים שפויים ובכל זאת הסוף ידוע.
אולי סטטיסטיקה של מכורים שלא חזרו? אני מאמין שזה משהו יותר מהותי.
אנא האירו את עיני. תודה

בספר הלבן כתוב מהי ההגדרה של "מפוכח מינית", וזה כולל שלושה סעיפים, שניים מהם אנחנו תמיד מדברים עליהם אבל השלישי הוא החשוב ביותר.

(1)לא לקיים יחסי מין עם עצמי (2) או עם כל אדם נוסף חוץ מאשתי החוקית. (3) ניצחון גובר והולך על התאווה.

שמעתי הקלטה מכינוס בינלאומי של SA, והיה שם חבר שסיפר את הסיפור שלו. הוא היה מכור לדברים שהם גם לא חוקיים וגרמו לו המון בעיות וכשהגיע ל SA הוא התמקד בשני החלקים הראשונים של ההגדרה ובאמת היה נקי לחלוטין. אחרי שלוש שנים במפגשים, הוא החליט שהוא ואלוקים מסתדרים מצויין והוא לא צריך יותר פגישות. זה החזיק מעמד שמונה שנים(!) ואז הוא התרסק בצורה מטורפת.

היה לו קשה מאוד אבל הוא אסף את השברים וחזר לפגישות כשהוא מתמקד בנושא של ניצחון גובר והולך על התאווה. היום נקי 11 שנים והוא מאושר.

אז אנסה לסכם: ברור שהחלמה כולל לא לקיים יחסי מין או לצפות בפורנו וכיו"ב ואי אפשר להיות בהחלמה כאשר עדיין ממשיכים עם ההתמכרות, אבל יש כאן משהו הרבה יותר עמוק, שהוא הניצחון הגובר והולך על התאווה על ידי אימוץ דרך חיים רוחנית.

באופן אישי במהלך 236 הימים האחרונים היו לי גם ימים שבהם לא היה לי קל, אבל זה לא היה אפילו קרוב בכלל להתקפי התאווה שעברתי. בזהירות אכתוב שלא היו לי בכלל התקפי תאווה אלא שהיו לי ימים לא קלים עם דברים אחרים בחיים, והיה לי ברור שאם לא אטפל בעצמי - אברח אל התאווה. זהו עבורי ניצחון מתחיל - ואני מקווה שיילך ויגבר - על התאווה.

שלום לפותח הפוסט, ברשותך ארצה להתייחס לדברים שכתב "סוד הכניעה" על מנת לחדד דבר מסויים שבטח גם אתה תשמח לקרוא אותו ולדעת עליו.
אז, ל"סוד הכניעה" כתבת כך "שהוא הניצחון הגובר והולך על התאווה על ידי אימוץ דרך חיים רוחנית",
והשאלה שלי היא, האם כל אימוץ דרך חיים רוחנית, כמו קבוצת 12 הצעדים, וכלה באימון התת הכרתי ושליטה באמונות הפנימיות של האדם, אשר באמצע מצויים עוד טכניקות ושיטות ליישום דרך חיים רוחנית חוויתית ומעשירה מבפנים ומבחוץ,
תוביל ליציאה מההתמכרות, אני שואל זאת לא בכדי להתריס חס וחלילה, אלא שואל זאת מכיוון שכתבת את המשפט בצורה כללית ופשטנית,
אשר יכולה להשתמע בצורה הזאת,
לדעתי, זה נוגע מאוד לדברי פותח הפוסט, שבעצם מדוע האדם שמיישם את דרך 12 הצעדים והצליח להיות נקי לטווח ארוך של זמן, לפעמים מרגיש ואף נופל במקרים מסויימים, בעצם מה חסר לאותו אדם שהוא פספס את הנקודה.

ואולי, ואומר זאת בעירבון מוגבל, גם אדם שמיישם את תכנית 12 הצעדים, גם בפן הרוחני שלה וביישום אני מדבר על כל החוויות והרגשות הטובות שהוא עובר בתהליך החלמתו, מרגיש פחד מוות מליפול ולהתרסק, במקום לדעת שזה דבר אסור בשבילו מכיוון שזה לא מוסרי, לא דרך חייו, לא הערכים שהוא גדל עליהם וכו', אך ללא הרגש של הפחד והאימה, שלדעתי איננו צריך להיות קיים בתוך התת מודע.

אז השאלה הכללית היא, האם נצטרך לסלק את הפחד מההתמכרות על מנת לחיות חיים רוחנים יותר, או שהפחד עצמו מרחיק אותנו מההתמכרות ומקרב אותנו אל הרוחניות בדרך כזו או אחרת...

נ.ב. "כנוע", אני שמח על אנשים כמוך שאומרים את מה שיש להם על הלב בצורה כנה ומעוררת הערצה, מידי פעם אני באופן אישי, צריכים אנשים כמוך, על מנת תגובות והפתחויות מצד החברים הוותיקים והפחות וותיקים בפורום ובקבוצת 12 הצעדים, שבנימה אישית הכרתי בה חברים טובים וקרובים לליבי...

תודה לך.

שלום לך כנוע, אני שמח על השאלה האמיתית, לדידי היא במקומה, אנסה לתרום מעט מנסיוני, מחלת ההתמכרות היא מחלה כרונית, וכהקדמה אסביר בקצרה את שהסבירו לי על מחלות כרוניות. הן נשארות לתמיד. יש ימים יותר טובים ויש את הטובים פחות. מטרת הטיפול בהן היא בעיקר לשפר את איכות חיי החולה.

לדוגמא, מחלות הסרטן, לא נרפאים מהן. גם מי שהוסר מגופו הגידול ונבדק ולא נמצא שום ממצא מחשיד ירשם בתיקו הרפואי, שהמחלה נמצאת 'ברמיסייה' - אינה פעילה, בשפה הרפואית היא נקראית 'הירדמות',  הנחת היסוד היא שגוף שמצא דרך לייצר תא חולה ימצא את הדרך הזו שוב, ובאמת למי שחלה פעם אחת ישנו סיכוי של עשרות אחוזים יותר להישנות המחלה שוב.

לא מעט אנשים מתים מסרטן, מדי יום. אבל ממשיכים לטפל בו, מי שלא מטפל בו בטוח ימות יותר מהר.... וגם מי 'שהתנקה', מגיע לביקורות תקופתיות...

ובחזרה אלינו: מחלתינו היא כרונית - אינה נעלמת, היא בהירדמות, יש לי יותר סיכוי להשתמש בתאווה מהנורמטיבי, אבל הפעולות היומיות הן שמגדירות את מידת ההירדמות.

בשבילי ההחלמה היא הדרך, זה תהליך, אדם מחלים מתאווה, חווה פחות ארועי תאווה, הוא חופשי משליטתה בו, הוא מזהה אותה בהתהוותה.

והעיקר, לא פועל עליה. אני מכיר אנשים כאלו. זה הפתרון הטוב ביותר ששמעתי עליו.

מקווה שהועלתי.

משוש,

לא כל כך הבנתי את כל מה שאתה שואל ומעורבים בתגובה שלך המון נושאים גם יחד ככה שממש קשה לי לענות לענין. בכל אופן, אנסה להתייחס לנקודה או שתיים מתוך הדברים שלך.

ההגיון אומר שאימוץ של כל דרך חיים רוחנית תביא את הפתרון, אבל ביחד עם זה ברור שהדרך היחידה שנוסתה בהצלחה מליוני פעמים היא השיטה של הצעדים. אז אם יש מישהו שרוצה להיות שפן ניסויים ולנסות דרך חיים אחרת - הוא בפירוש יכול לעשות את זה, אבל אני מעדיף להיצמד לדרך שכבר נוסתה בהצלחה.

לגבי הפחד לעומת הידיעה שהדבר אסור. בפועל, במשך עשרים שנה, הידיעה שהדבר אסור ולא מוסרי וכל הפקה פקה הזה לא עשה עליי רושם אלא רק העיף אותי עמוק יותר ויותר - ואותו דבר בדיוק עשה גם הפחד מהנפילה. כל פעם שפחדתי ליפול - נפלתי חזק יותר וכואב יותר.

כעת בהחלמה, הפחד שלי הוא פחד הגיוני ומאוזן ולכן הוא בריא. אתה רוצה שאפסיק לפחד לגמרי, אבל אם זה יקרה, גם לא יהיה לי פחד מגובה ומחשמל וממים וממכוניות ואז פשוט אמות. בדיוק מה שיקרה לי אם אפסיק לפחד מהנפילה. ה' ברא אותי עם פחד כדי שאשתמש בו - במינון הנכון ובמקום הנכון.

תודה רבה לכם. אם אני מסכם את התשובות שלכם העבודה בשיטת הצעדים עוזרת להפחית את תדירות ההתקפות של התאוה ועוצמתן וגם כשזה קורה מצליחים לא לפעול עליה.ובשביל זה חייבים להיות תמיד במצב של עבודה של אורח חיים רוחני.
למשוש היקר אני שמח שאתה אוהב את הגישה שלי אך אני לא חושב שאני עושה משהו מיוחד. קבלתי מתנה מהקב"ה שהביא אותי לפורום הזה ואני מנצל את זה ונעזר בכם כדי להבין ולהתקדם ובעז"ה גם ל"החלים".

עבורי השאלה המרכזית היא לא תדירות ההתקפות, כיון שזה לא בידיים שלי אלא בידיים של הקב"ה. הנקודה המרכזית היא שכיום יש לי בחירה - בחירה ליפול או לעשות פעולות שבעזרתם אתן לה' לעזור לי לא ליפול.

במשך עשרים שנה לא היתה לי בחירה בכלל. כאשר הותקפתי בתאווה - נפלתי. כיום אינני מבקש שלא להתאוות אבל אני מבקש שתהיה לי בחירה שלא ליפול. עבורי, כל יום שבו יש לי את הבחירה שלא ליפול - זה יום של החלמה.

שוב תודה על התגובה. כתבת:
אבל היו לך  תקופות של נקיות ואפילו תקופות ארוכות כפי שכתבת בהזדמנות אחרת. וזה בדיוק השאלה שלי מה ההבדל בין אז לעכשיו.
ועוד שאלה אם יש לך היום בחירה לא ליפול במה אתה שונה מבן אדם "רגיל"? בזה שאתה צריך בשביל זה לחיות על פי התוכנית?
תודה מראש.

לא היתה לי ברירה. העובדה שהייתי נקי דומה לאדם שנכלא במעצר וממילא לא נגע באלכוהול. ברור שהוא לא נגע, כי הוא היה בכלא, לא בגלל הבחירה שלו.

בכל פעם שהיה לי התקף תאווה - נפלתי. העובדה שבמשך שנה לא נפלתי היתה בגלל פחד נורא שהלך והתפוגג, וברגע שהוא נעלם - חזרתי למקום בו הייתי. שלא לדבר על המצב באותה שנה. כל החיים עדיין הסתובבו סביב תאוה, אלא שלא הגעתי למעשה של נפילה. יחד עם זה, הראש עבד כל הזמן וכך גם הלב והעיניים. אז ברור שאי אפשר לקרוא לזה "נקי" ובודאי לא "מפוכח".

ההבדל ביני לבין אדם רגיל הוא פשוט. לאדם הרגיל ברחוב יש תמיד בחירה האם ליפול או לא, והוא לא צריך לשם כך שום צעדים. הוא חי את חייו ומחליט מה לעשות ומה לא לעשות. אצלי המצב הוא לא כזה. אני חסר אונים ואין לי שום בחירה חופשית מול התאווה, ורק אם אני מוסר את חיי לה', אני מקבל בחירה חופשית האם ליפול או לעשות את התוכנית ואז לא ליפול. זה עולם אחר לגמרי.

נדמה לי שכאן אנחנו מגיעים לנקודה שאולי גרמה לי לכל השאלות האלה.
גם אני כמוך במשך שנים רבות הייתי במצב שאתה מתאר כאן רק שאצלי בתקופה הזאת לא היו בכלל תקופות ארוכות של נקיות מקסימום שבועות בודדים.
אבל לפני כמה שנים גיליתי את העבודה המוסרית. כאן אני פותח סוגריים כי המילים האלה אולי מזכירות לחלק מאיתנו דברים לא נעימים ובאמת עד לגילוי הזה שאני מדבר עליו הייתי רואה את המוסר כמאיים ומאשים. אני חושב, וסליחה שאני כותב את זה, שבשום ישיבה  (לפחות אלה שאני מכיר) לא מלמדים מוסר בצורה נכונה וזה יוצר עיוות ומרוקן את המוסר כמעט מכל תוכן. עד לפני כמה שנים היה אולי עוד שריד אחד לתנועת המוסר שלא זכיתי להכיר מקרוב. ניסיתי כמה פעמים ללכת להתייעץ איתו לגבי הבעיה שלי בנושא התאווה ולא אסתייע מילתא. אגב גם המושג תנועת המוסר לא מוכר בימינו ואני ממליץ לקרוא את סדרת הספרים "תנועת המוסר"של הרב כץ כדי להבין קצת במה מדובר.
בחזרה לענייננו: הגילוי הזה עזר לי מאוד בכלל ולגבי התאווה בפרט. אמנם זה היה איטי מאוד אך התקדמתי והתחילו להיות לי תקופות ארוכות לא רק של נקיות אלא של סוג של שפיות. הייתי צריך מאוד להיזהר בשמירת העיניים והמחשבות אבל הצלחתי לעשות את זה רוב הזמן בלי קושי מיוחד והרגשתי נפלא עם זה.
אבל באיזשהו שלב כל פעם נפלתי מחדש. כנראה גם בגלל חוסר התמדה אבל אני חושב בעיקר בגלל הבדידות שגרמה לי בין השאר לחשוב אחרי תקופה של שפיות שזהו גמרתי עם זה.
אני לא מספר את זה בשביל להגיד שמצאתי דרך אחרת בינתיים לא מצאתי ולכן אני כאן.אבל אני משתף אותכם כדי שתגידו לי מה אתם חושבים על זה ותעזרו לי להבין את עצמי יותר טוב. ואולי חלק מכם גם חווה דברים דומים. אני מאוד אשמח לקרוא.

קשה לי להגיב ברגע זה באריכות המתאימה ועם יישוב הדעת (אני לפני יציאה עם אשתי והילדים, ואחר כך קבוצה ועוד המון עבודה), אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

אני מכיר גם תקופות שבהן הייתי בטוח שעל ידי לימוד החסידות אני מסודר. הרגשתי נפלא והעולם חייך אליי. זה אף פעם לא החזיק מעמד. לא בגלל שהחסידות לא טובה מספיק - בגלל שאני חולה.

אז תשאל מה באופן טכני שונה הפעם? לא אכנס לכך כעת אבל אומר שזה כמו ההבדל בין יום לבין לילה. לך תנסה להסביר למישהו את ההבדל. אני פשוט מרגיש בכל רגע שאני "מפוכח", זה לא אשליה של "סיימתי עם זה לנצח", אלא הפוך לגמרי: "אני חולה אבל בהחלמה". משהו שאולי חברים אחרים ייטיבו ממני לתאר במילים.

לסוד הכניעה,
"אני חולה אבל בהחלמה", האם יש החלמה בעניין ההתמכרות, ואם כן, אדם שהחלים אמור להיות כעת בריא ושלם בגופו ובנפשו ובנשמתו, ואיך זה מסתדר אם כך שטענת שההתמכרות היא אלרגיה שלא עוברת? או שכל החיים גם לאחר 25 שנה אדם נפל בתאוותו והתרסק אל תוך התהום, האם לא עבד נכון בשיטת 12 הצעדים, או ש12 הצעדים לא עבדו טוב בשבילו?
אני מקווה ששאלות אלו יהיו מעצימות ובונות...

בהצלחה.

סוד היקר, אני מאוד אודה לך אם תוכל קצת להרחיב. תודה.

משוש היקר,

אדם שהחלים ממחלה ממארת ל"ע ול"ע עדיין חייב ללכת כל הזמן לבדיקות ובעיקר לשמור על עצמו. יתירה מכך: אדם שאלרגי לבוטנים ולא ידע שהוא אלרגי, ברור שעבר סבל נורא במשך שנים בגלל שהוא המשיך להזין את המחלה שלו. ביום שהוא הלך לרופא והודה שהוא חולה וגם קיבל הדרכה רפואית, הוא הפסיק לסבול. זה עדיין לא אומר שהוא בריא, הוא חולה ואלרגי אבל האלרגיה לא מתפרצת. כל זמן שהוא ישמור על מה שהרופא אומר לו - יהיו לו חיים טובים ומאושרים ולאלרגיה שלו לא תהיה שום השפעה. לעומת זאת אם הוא יחליט שהוא הבריא לחלוטין - הוא שוב יאכל בוטנים ושוב יסבול נוראות.

לסוד הכניעה,
אדם שהחלים לחלוטין ממחלה ממארת, איננו צריך ללכת לבדיקות לאחר תקופה מסויימת של החלמה ממושכת, ולשמור על אורח חיים בריא כמו כל אדם מן השורה.
לגבי אלרגיות, שמעתי מחקר שמראה שאלרגיה היא רק משהו בראש של האדם, ואפשר לשנותה ע"י אימון תת הכרה של האדם. יש מחקרים וספרים על כך. בטח שמעת עליהם.
לכן, תמיד יש תקווה, רק צריך לשאול את השאלות הנכונות ולקבל תשובות נכונות עבורן...

שיהיה בהצלחה.