לא ציפיתי לזה. ימים לא פשוטים בכלל. אין לי מושג מה קורה איתי בחיים האלה.
אני מנסה להבין מה בדיוק לאן אני מועד ומה אני עושה. יש מצב שאני בדיכאון כלשהו, שלאחר לידה או אחר. אף פעם לא הרגשתי כזה כישלון.

התינוק הזה הביא איתו המון ברכה והמון ייסורים. אני רוצה ללכת לפסיכולוג, לייעוץ זוגי. אשתי מסרבת בתוקף. היא לא אוהבת פסיכולוגים ופסיכיאטרים כלל, מניסיון עבר. לטענתה, הבעיה שבגינה אני רוצה ללכת, היינו התאווה, היא אישית ואינה קשורה אליה. היה חבל לי מאד לשמוע את זה. לדעתי, היא טועה, אך לא אכריח אותה לעשות משהו כמובן. היא לא מבינה שהבעיות שיש לי עם התאווה הן כנראה תולדה של משהו עמוק יותר, ושכרגע זה לא מה שגורם לבעיות. זה בהחלט תופס חלק כלשהו מהעניין, אך לדעתי זה לא המרכז שלו.

היא מרגישה שמאז שהוא נולד (ארבעה חודשים) אין לה שותף. היא אומרת שכל הדברים שלפני כן היא עוד הייתה יכולה להחליק - דברים באישיות שלי שדעתה לא הייתה נוחה מהם - התעצמו והפכו לבלתי נסבלים. היא מרגישה שאני לא תופס יוזמה בקשר לשום דבר, ושאני לא מתחשב בה; שהיא מגדלת אותו כמעט לבד, ושאני רק עוזר כשהיא מבקשת. איך שאני מכיר אותה, היא כנראה צודקת. כל זה ממש לא עוזר למצב העדין שבו אני נמצא עם התאווה, דרך אגב. אני מוצא את עצמי עצוב מאד, מלא מחשבות של תוהו, כועס על עצמי, כועס (מדי פעם) על אשתי, כועס על הבורא, ורק נופל ונופל ונופל. אני כבר חייב סכום נאה אך לא ענק של כסף, עקב שבועה שבה לא עמדתי. לשמחתי המהולה בצער, לא אמרתי מתי אצטרך לשלם. אני כן מתכוון לשלם לכשיהיה לי את הכסף. זו הבטחה שבה אני מתכוון לעמוד.

הדבר היחיד שבו אני מתנחם כרגע הוא העובדה ששנת הלימודים הזו הניבה תוצאות יפות עבורי. אני מבסוט מההתקדמות שלי.
ובכל זאת, כל זה איננו שווה לי בשעה שאני רואה את אשת בריתי, את אשת הנעורים שלי, מתוסכלת, עצבנית, ועצובה. ואני יודע שזה בגללי. תשעים ותשעה אחוזים בגללי, אם לא מאה.

ה' אוהב אותי, בזה אין לי ספק. אוהב אותי כמו שאני, איך שאני, עם כל המגרעות שלי. מצד שני, גם אין לי ספק בכך שאני כל כך שקוע בתוך אי-ההבנה שלי שאיני מרגיש את האור שלו. מי יודע? אולי אם אנבור מעט בעבר, בילדות וכו', אגלה קצת יותר ואוכל לשוב ולשמוח באמת.

תודה לכולכם על הקריאה. אני ממש מעריך את זה. מאחל לכולנו בריאות, החלמה, והצלחה.

יברכך ה' וישמרך, אח יקר לבעיה, יש לנו גם פיתרון משותף. אינך חייב לסבול יותר. הצטרף לקבוצת צעידם, אני מאמין שתמצא שם את ההקלה שאני חשתי. בהצלחה.

ראשית כל מזל טוב ושתראו הרבה נחת ותזכו לגדלו יחדיו מתוך נחת אושר ועושר - ועיקר העיקרים - סיפוק עצמי.
כואב לשמוע על  סבלו של אח סובל.
דווקא מכאן תוכל לראות כי "אהבת קה מגן לנו". דווקא בתוך החושך מזהים את האור האלוקי שזורח ועוד יוסיף ויזרח עליך ועל כולנו.
רק אל יאוש!

כואב לשמוע, אבל מוכר להחריד. היו תקופות בהן הייתי כנה מספיק לדעת שאשתי עצובה בגללי, והיו פעמים שגם את זה לא הבנתי והאשמתי אותה בכל עוולות העולם. גם כאשר ידעתי שזה בגללי - זה לא סייע לי כי לא יכולתי להפסיק את ההתנהגות.

חסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - שיש את תכנית הצעדים ומאז אני צועד באור. קבלתי את אשתי במתנה והיא קיבלה (לראשונה) בעל במתנה.

חסד על חסד, אשתי כעת מבינה שהיא סבלה המון מההתמכרות שלי והיא חסרת אונים כך שהיא התחילה בעבודת הצעדים. כה יתן לי ה' וכה יוסיף.

אצטרף לדברי אסירותודה: אינך חייב לסבול. יש פתרון ואתה מוזמן להיות חלק ממנו.

אני למדתי בתוכנית לשמוע אחרת את הדברים של אשתי כשהיא כועסת עלי.
כך אני עושה וזה עובד לי מצויין:
1. אשתי מושלמת! לה אין כל חיסרון. (גם האר"י הקדוש כתב כך שכל הנשים הן נשמות מתוקנות שבאו לתקן אותנו בדורות האחרונים)
2. ה' רוצה שאכנע בפניו ולכן הוא שולח לי את שליחיו. קודם כל אני פונה אליו בלבבי ומבקש ממנו עזרה להיות טוב יותר לאשתי ולהפיס את דעתה.
3. לא לכעוס. על מי אני כועס היא לא עשתה כלום. מקסימום קצת הורמונים עלו לה לראש. אני צריך לשמוע ולתמוך בה כי זה הניסיון שלי. להפוך את המידה הרעה לטובה.

מריבות שלקחו לי בעבר ימים שלמים נגמרות לאחרונה תוך דקות ספורות כשהיא צוחקת. מצחיק אותה הכניעה שלי. (בפעם האחרונה ממש התחבאתי מתחת לשמיכה כי טעיתי במילה שהייתה מעט לא במקום וכך היא ראתה שאין בכך כלום ואני מודע לטעות שלי. גם אותי זה הצחיק. )
ה' יהיה בעזרכם ותזכו לרב נחת!
נעם