חבר יקר, קראתי את מה שכתבת ואני ממש מתחבר.
יש בדברים שלך עומק, כנות, ורצון אמיתי לברר יחד עם שאילת שאלות לא קלות. זה מעורר הערכה.
לעניות דעתי, אתה נוגע בנקודה מאוד אמיתית: אני מסכים איתך שהמשיכה למין השני – זו ברכה. הקב"ה ברא אותנו עם גוף, עם יצר, עם תשוקה – וזה חלק מהתמונה השלמה. לא נבראנו רק כדי לחשוב ולהרגיש, אלא גם כדי לחוות, להימשך, ולרצות קרבה.
נכון, זה יכול גם להפחיד, כי ברגע שנכנסת משיכה – נכנסת גם האפשרות של נפילה. אבל בעיניי, זה לא הופך את המשיכה לדבר שלילי. להפך – זה כלי עוצמתי, שצריך לדעת לכוון. לא לבטל אותו, אלא לרומם אותו.
כתבת שמנסיונך אתה יודע מהו קשר ללא משיכה. זה באמת מתסכל. כשהקשר נשען רק על השכל, בלי שהגוף והלב שותפים – משהו שם חסר. גם לזה יש משקל.
לגבי ההבדל בין אהבה לתאווה – זה לא תמיד ברור. אבל אולי אפשר לבדוק את זה לפי השאלה: מה המניע שלי? תאווה רוצה לקחת. אהבה רוצה לתת. תאווה קשה לה לעצור. אהבה יודעת לעצור, אפילו כשיש משיכה.
וגם בזוגיות – לדעתי זה תמיד מורכב. אדם נשוי לא פועל רק מאהבה טהורה, וגם לא רק מתאווה. זה שילוב שקשה להגדיר במדויק. אבל כשהתאווה נטמעת בתוך אהבה, בתוך קשר, בתוך אמון – היא נהיית דבר בריא, ואז תאווה הופכת למילה אחרת מבחינתי, מילה חיובית: תשוקה.
והשאלה שלך על הגבול בין מיניות בריאה לבין התמודדות – שאלה גדולה. לפי ההשקפה האישית שלי, הגבול עובר בכוונה הפנימית: האם אני פועל מתוך רצון לבנות קשר אמיתי, עמוק, כזה שיש בו גם נתינה ורגש? או שאני רק מחפש פורקן רגעי, גם אם זה עם מישהו שאני אוהב?
רוצה לחזק ולציין שעצם זה שאתה שואל את השאלות האלה – זו עדות שיש לך עומק וסקרנות. אתה לא נלחם בגוף, אתה מחפש איך לחיות איתו בשלום, בקדושה. וזה כיוון עמוק ונכון.
תמשיך לשאול, להתבונן, ולתת מקום גם לקול הפנימי וגם לטבע הבריא שנתן לך הקב"ה.
מחזק אותך מכל הלב!