אח יקר ואהוב, הלב שלי ממש כאב כשקראתי את מה שכתבת. קודם כול, תודה ששיתפת. זה לא מובן מאליו לשים את הכאב שלך על השולחן, במיוחד כשמדובר בתחושות של בדידות וכאב פנימי.
אתה לא נשמע מצחיק בכלל. בדידות היא כאב אמיתי, לא פחות מהתמודדות עם התמכרות או עם כל קושי אחר. לא סתם נאמר, ''לא טוב היות האדם לבדו''. לפעמים זה אפילו הקושי הכי עמוק, כי הוא נוגע בצורך הכי בסיסי של האדם: להיות בקשר, להיות נאהב, להרגיש שייך.
התחושה שאין תקווה לזוגיות או לחברות קרובה היא מחשבה מאוד כבדה ומייאשת. אבל חשוב לי שתדע, המציאות הזו יכולה להשתנות. גם אם זה מרגיש עכשיו תקוע, לא אומר שזה יישאר ככה תמיד. הרבה אנשים שהרגישו כמוך, אפילו בגיל מאוחר יותר, מצאו קשרים וחברות אמיתית כשהתחילו לעשות צעדים קטנים לעבר חיבור עם אחרים.
אני לא יכול לדעת מה הקב"ה "מצפה" או "רוצה", אבל אני כן מאמין שהוא מבין את הכאב שלך. אולי החיבור הזה שאתה מחפש עם אנשים, עם עצמך ועם הקב"ה הוא חלק מהמסע שלך. אתה לא צריך לעבור את זה לבד. בפורום הזה, יש אנשים שרוצים להקשיב ולתמוך.
אפשר לשקול בינתיים כמה דברים. כמובן שזה לא חובה אלא רק כדי לתת חומר למחשבה.
למשל, להצטרף לקבוצות עם אנשים בגיל דומה, כמו חוגים, שיעורים או התנדבויות שמושכות אנשים סביב הגיל שלך, למשל קבוצות ספורט, למידה או קורסים מקצועיים.
עבודה עם מאמן או מטפל יכולה לעזור לך לבנות ביטחון, לשבור דפוסים של בדידות ולהניע אותך לפעולה.
כדאי גם לנסות מסגרות היכרות מותאמות, כמו אירועי הכרויות לדתיים או חילוניים, או אפליקציות היכרות רציניות, לאו דווקא רומנטיות, אלא בעיקר לחברות.
במקביל, חשוב להתמקד בצעדים קטנים, אפילו שיחה ידידותית בעבודה או בבית הכנסת יכולה להיות התחלה לבניית מעגל קרוב יותר.
וגם לטפח תחביבים שמביאים לך שמחה, כי זה גם ממלא את היום וגם יוצר סביבה טבעית להכיר אנשים עם תחומי עניין משותפים.
העיקר הוא לא להעמיס על עצמך “משימות גדולות”, אלא לבחור צעד קטן אחד ולהתחיל ממנו.
חזק ואמץ אח יקר! העיקר לא להתייאש!
