חברים אהובים שלי, אני סולל דרך, דרך של חיים צועד בשבילים חדשים עבורי, כל יום והמתנות שלו.
כאן בפורום קיבלתי את הכח הראשון להצליח בנקיות שתמיד חלמתי עליה והייתי מתוסכל נורא שזה פשוט לא קורה.
אני רוצה לשתף אתכם ביומיים האחרונים שלי, שהיו עבורי שיעור חי ומכאיב עד כמה ההתמכרות חזקה ממני.
אשתי לא הרגישה טוב, וגם רבנו קצת. בלב פנימה כבר הרגשתי את הדחף מתקרב. יש לי פלאפון מקשים, אבל ידעתי בדיוק מה אני רוצה – סמארטפון. זו לא הפעם הראשונה, אלא כבר הפעם השלישית שאני עושה את זה. נסעתי לחנות, חיכיתי שיפתחו, לא היה את הדגם הזול שרציתי, אז שילמתי יותר. בזבוז כסף כואב לכאורה, הייתי יכול להתחדש בכמה דברים טובים במקום.
באותו רגע לא עניינו אותי לא אידיאלים, לא רצון ה', ולא כלום. מהשעה 9:30 בבוקר עד 14:30 צפיתי רצוף. אם לא הייתי חייב להפסיק בגלל המשפחה – הייתי ממשיך עוד שעות. בסוף זרקתי את הטלפון לפח בחוץ. הרבה חרטה, הבנה כביכול שחבל שזה קרה וכו'...
חשבתי שזה נגמר – אבל לא. היום ראיתי שהפח עוד לא פונה. חיכיתי שהבן שלי יירדם, ירדתי, חיטטתי בפח, הוצאתי את השקית וצפיתי עוד 45 דקות. בסוף זרקתי שוב, הפעם לפח עמוק יותר.
כל זה גרם לי להבין שוב: ברגע שיש לי גישה – אני חסר אונים. אין לי שליטה, אני נגרר כמו עבד אחרי התאווה. זה לא עניין של רצון טוב או אמונה – ההתמכרות פשוט משתלטת.
אבל אני לא מוותר. אני כאן, כותב לכם, מודה בפה מלא: אני לא יכול לבד. אני רוצה לחיות נקי, אני רוצה לחזור לשפיות, ואני מבקש מהקב"ה ומהחברים בדרך לעזור לי.
