אברהם איש. אח יקר!
מה שאתה מעלה כאן הוא אחד המקומות הכי עדינים במסע הזה.
שאלה באמת מקסימה.
היא לא סתם שאלה טכנית של “איך נכון לחשוב”, אלא התלבטות אמיתית שלך שמנסה לשלב בין הרצון להיות נקי וקרוב לה’, לבין הרצון להיות בריא בנפש ולא לשבור את עצמך.
חשוב לי לציין שהשאלה עצמה משדרת כנות ורצינות, וזה כבר אומר שאתה נמצא בתהליך טוב. איזה כיף!
כשקוראים את מה שכתבת, שומעים בין השורות שאתה מבין שהיה חסר לך הרבה בגיל צעיר. כתבת על ידע, כלים, תמיכה. אתה לא אומר את זה כתירוץ אלא כתיאור מציאות.
יחד עם זה, עולה אצלך החשש שאם תתייחס לעצמך ברחמים, זה אולי יקהה לך את התחושה שזה לא בסדר, או יגרום לך ליפול שוב בלי תחושת אחריות. זה פחד טבעי, מוכר, ומאוד לגיטימי. הוא בעצמו מראה שאתה לא מחפש הנחות. אתה מחפש אמת פנימית.
לעניות דעתי, הדבר היפה הוא שחמלה עצמית לא צריכה לסתור אחריות. היא לא אומרת “לא קרה כלום”, היא גם לא אומרת “זה לא חשוב”.
היא רק מחליפה את הדרך שבה אתה מגיב לעצמך אחרי נפילה!
במקום לדרוס את עצמך ולהכניס את עצמך לייאוש, אתה נותן לעצמך להרגיש אנושי. אתה אומר: “נפלתי, זה כואב לי, ואני רוצה להבין מה הוביל לזה כדי לא לחזור לשם”. זה לא לוותר על הסטנדרטים שלך, זה פשוט מאפשר לך לקום ולא להישאב למעגל האשמה.
מבחינה דתית וגם מבחינה פסיכולוגית, ברור שאדם לא משתנה מתוך שבירה. בושה עצמית יכולה להיראות כאילו היא “מחזקת את היראת שמיים”, אבל בפועל היא מייצרת ניתוק מעצמי ומהקב"ה. כשאדם מרגיש שהוא “מקולקל”, הוא לרוב מרים ידיים. לעומת זאת, כשאדם מרגיש שהוא שווה, שהוא טוב במהותו, שהוא יכול לצמוח. זה נותן לו כוח לעשות שינוי אמיתי. זו גישה שגם מכבדת את עצמך, וגם מכבדת את המציאות הנפשית ואת הנשמה שלך צדיק.
כדי לדעת אם החמלה שלך לא הופכת להיות תירוץ, אפשר לבדוק מה קורה אחרי נפילה. אם החמלה גורמת לך לקום, להתחזק, לקחת אחריות רגועה ולנסות שוב, היא בנויה בכיוון יותר בריא. אם אחרי שאתה מרחם על עצמך יש בך עדיין רצון להתקדם ולהתרחק מהמקום הזה, סימן שאתה לא מחזק את החטא אלא מחזק את עצמך.
נראה מהכתיבה שלך שאתה במצב טוב.
הנקודה החשובה היא להבין שחמלה לא מוחקת את הערכים שלך. להפך, היא מאפשרת לך לחיות אותם בצורה יציבה יותר. התורה לא בנויה רק על פחד מעונש, אלא גם על היכולת של אדם להבין את עצמו, לקחת אחריות מציאותית, ולגדול צעד אחר צעד. כשאתה מרגיש שאתה עדיין רוצה טוב, עדיין כואב לך כשאתה נופל, ועדיין יש לך רצון לקום, אז החמלה רק מחזקת אותך ולא מחלישה.
בסוף, גם הצד הדתי וגם הצד הנפשי נפגשים באותה הבנה: שינוי אמיתי מגיע מתוך קימה, לא מתוך שבירה. מתוך רצון, לא מתוך ריסוק. וחמלה עצמית היא הכלי שמאפשר לאדם לקום שוב ושוב בלי לפרוש מהמאבק. אתה מראה שאתה מבין את זה, וזה סימן של בגרות.
בקיצור אחי, הדרך שאתה הולך בה היא דרך נכונה. אתה שואל שאלות אמיתיות, אתה לא מוותר על הערכים שלך, ואתה גם לא מוותר על עצמך. וזה השילוב שמוביל לצמיחה אמיתית, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה נפשית.
חזק ואמץ יקירי!