יצא לי לאחרונה לעלות מס' פעמים לקבוצה טלפונית ולהצהיר על שליטה במצב ועל כך שכל הצטרפותי לתכנית זה רק ע"מ למנוע איבוד שליטה שכן אני בקבוצת סיכון זאת למרות הצהרת כל החברים האחרים על חוסר שליטה ואיבוד עשתונות. אני בטוח שישנם אי-אלו חברים שבוודאי מגחכים לעצמם ואומרים "הוא עוד לא הגיע לתחתית. נראה אותו אחרי הנפילה הבאה"

לא אחת יוצא לי לחשוב בנושא. האומנם אני שולט במצב? האין זה מערמומיותה של המחלה להראות שליטה כביכול ו"לחכות בפינה" עד שהיא תכה שוב בכל הכח והעוצמה?

מחשבות אלו התחזקו במיוחד לאחר ולאור הכנעותו של ידידינו "מי אני" (כתבתי ע"ז באותו פוסט) האם אני יותר צדיק ממנו או יותר עקשן ממנו? האין זה נובע מגאווה מסריחה?

מצד שני אני כן שולט. היו לי אלפי הזדמנויות ליפול ושמרתי ע"ע בכל כוחי. (בעזרתו יתברך שאלמלא עזרו אין יכול לו)

הייתי שמח לשמוע את דעת החברים בענין.

אני חושב שבחלק גדול מהמקרים, הקב"ה עוזר לנו ומונע מאיתנו ליפול בגלל שעשינו כל מה שצריך להעשות ע"מ להלחם וככה אנחנו לא מתמודדים מול התאווה פנים מול פנים
אבל אם בכל זאת יש לך תאווה כלשהי ואתה מצליח אני אשמח לשמוע מה העצות שלך

בס"ד

צדיק גמור זה מה שנקרא בעז"ה ובהשתדלותנו אהקב"ה עוזר ואנחנו ואנחנו צריכים להשתדל וב"ה אתה מצליח היצר תמיד אורב ואנחנו צריכים לגבור אז בע"ה שנזכה לגבור עליו תמיד ואתה צריך לנסות לשלוט במצב אני לא יודע אם אפשר להגיד שולט אבל תמיד מתפלל ומשתדל...

צדיק גמור יקר,
גם אני הרגשתי שאני שולט אין ספור פעמים. בהמון פעמים הצלחתי להפסיק ולהתשלט על עצמי.
אבל,
בעשרות ובמאות פעמים אחרות לא שלטתי. לא רציתי ובכל זאת עשיתי את מה שהיה נראה לי לא טוב ולא מוסרי. הפסדתי המון דברים חשובים, איבדתי זמן רב והנזקים המצטברים הם איומים. בסך הכל, במבט כולל, לא שלטתי. לעיתים אפשר לנצח בקרב ולהפסיק את המלחמה. זה קרה לי פעמים רבות.
הייתי במצבך 147 ימים בערך. בימים האלו לא השתמשתי בתאווה וכמה שבועות וכד' החזיקו אותי. לא נכנעתי ולא הודתי בכך שאני מכור. כשנפלתי הבנתי כמה טעיתי. שורש הטעות היה זה שחשבתי שאני שולט. אין לי מילים לתאר כמה כואבת הייתה הנפילה הזו שלמרות שלא הייתה מהקשות מבחינת המעשים שעשיתי אך היא המחישה לי עד כמה התאווה מסוגלת לתפוס אותי מהגרון ולשלוט בחיי.
זה מה שנכון אצלי.