אני כעת חושב על הספה מרים רגליים על כסא משרדי שנאסף אל הבית ונזכר איזה יום עבר עלי, איך כבר באמצע התפילה חשבתי על ללכת לדירה מיד לאחר התפילה, לא ללמוד את השיעורים הקבועים שלי, זה כצוב כי בסוף כן הלכתי מיד, לא הי׳ נעים לי לוותר על הליכה מבית הכנסת לבית המדרש אז קראתי פסוק אחד מהחומש כדי לצאת ידי חובה.
הגעתי לדירה וקראתי סיפור במשך שלוש שעות, מסתבר שככל שקראתי כך יצא ממני הכל לרצות משהו תורני, בכלל כל הרצון להזה זה של שדים שנכנסים בי, אפו פשוט מחליטים בשבילי מה טוב לי, מה אני רוצה לעשות, ומה לא בא לי, ככל שקראתי כל הדשים נכנסו בי יותר. זה כבר יום רביעי שאני הולך לדירה ורואה דברים רעים ועושה דברים רעים. אבל אני מרגיש שהיום זה שונה, כאילו שהכל מתחיל להתרוקן ממני ואני מאבד את זה - את הרצון לטוב, כאילו שכבר לא מעניין אותי אפילו לאכול את הארוחת צהריים אלא רק לדמיין עדו שטויות, בחיי שאני קיצוני, אולי שחקן, אבל באמת אני יודע שאני לא שחקן. פיין בערך בחמש הלכתי לנוח - כי למי יש כח למשהו אחרי כל הידע הזה, בחמש וחצי כבר קמתי והחלטתי ללכת ללמוד בכולל. אני מגיע לשם ואין לי כח להסתכל על ספר, לא רוצה להכניס ידע, איזה מין שדים אלה שכל כך בורים אלו, נראה שמה שמעניין אותם זה רק נשים וזהו אהה אולי עוד כמה דברים מהסגנון. באמת שאני אוהב ללמוד ולהכניס ידע, החלום לדעת ולדעת - איזה כיף, אבל עכשיו שאילו שיש ביל חסם נפשי, אני פשוט לא רוצה כלום, אני ישב על הכסא וחושב לעצמי למה עשיתי את זה, זה הי׳ שווה את זה? השדים שבי בהחלט נהנו מקודם אבל שווה להציג לי את החיים בשביל העונג האסור הזה, אפשר לראות בחוש איך ככל שאני מתענג מזה כך הוא שואב ממני את הכוחות, זה לא שווה את זה! אבל איזה טרלול זה שאני לא זוכר כלום, כשטוב לי אני לא זוכר את הרגעים הקשים - הרגעים שאני הולך ברחוב ומרגיש באפיסת כוחות שלא בא לי רצון על כלום, איך אפשר לשכוח זמנים כאלה? המוח פשוט שוכח את זה פ, ויותר מזה שברגעים של עבירה כשנראה דבר האסור, זה לא שאז המוח מכבה את הטוב שבי, הוא פשוט מעלה את הרע שבי עד שרק הוא מורגש , ולכן כרגע שהמתח יורד במעשה מגעיל המוח מכבה את היצר הרע ואני נשאר רק עם כח טוב שצועק הצילו בכח - דבר שנותן תחושת אשם ורע, הנה זה קורה שרק מהתחושה הרעה הזאת בא לך לצפות שוב בכל הדברים האלה. האם הפעם הבאה תהי׳ שונה? אני רוצה להאמין שכן! שאני אזכור כמה הטעם של אחרי זה רע, שאני אזכור כמה זה מפיל אותי לבור עמוק, בזמנים הטובים אני קם מוקדם -בשש שבע, וכעת אני מתכרבל עם טעם רע מחלומות מתווספים ושדים מרקדים בסיוטים נמשכים סיוט בתוך סיוט עד שתים עשרה וכו׳, בזמנים טובים אני מנצל את הזמן בקל, לומד שעות ונהנה מהלימוד מסכם סוגיות ומוסיף בהבנה את אחרי דמיון בבנות הספר מרגיש זר לי. תחושת אי שייכות, זה מצחיק שכמה זה קיצוני כי בין זה לזה יכול להיות יום אחד, עולם מצחיק אני רואה. זה שאני כותב את זה זה מצחיק אותי. יותר מצחיק אותי איך שיכול להיות זמנים כאלה שבו אני יחי׳ טוב ופשוו ישכח כמה רע הי׳ כמה רע יכול להיות, כל הכתיבה הזאת בעצם נועדה להזכיר לי שאם אני כעת בזמן טוב חושב לעצמי: בא ואלך לבית אתה יודע קצת אצפה באשה עושה את זה או קצת אמשיך לקרוא את זה תזכור שזה לא שווה את זה. תתאמץ עוד קצת תנענע את הראש כל כך חזק כדי שיהי׳ היסח הדעת מהנושא הזה. ואולי אני אצליח
