ברוך השם כבר 6 ימים מהנפילה האחרונה.
עכשיו זו לא תקופה טובה ליפול בה.
מתקרב יום נישואין, עם ראש השנה עוד אסתדר.
מרגיש שהצפיה נעשית לי כהיתר, אולי אני אנוס לצפות בתכנים האלה. מגיל כל כך צעיר, אני זוכר לפני מעל עשור שרציתי להפסיק, והנה אני פה עכשיו אלול פ"ו עדיין כותב על נפילות מלפני 6 ימים והיד עוד נטויה.
באופן ברור מאוד - כשאני בנקיות אין מאושר ממני לחיות את האדם שאני, ברגע שאני צופה הכל נעכר, מרגיש ריק, לא אותה אישיות, כבוי, מאיר כלפי חוץ בכל זאת לא לוותר על החיים.
נשמע מעולה, נכון?
מציאות שאני משתוקק ליפול.
זה לא טוב לי, זה רע לי, אבל.
הנה עוד יום עבר, לא נפלתי. תודה אבא.
הקב"ה, אני יודע שאתה קורא כאן את הדברים שאני כותב והמה גם יעידו עלי בבא היום כמה רציתי 
רציתי לספר לך כמה קשה לי שמירת העיניים ברחוב, אני ממש מתקשה, אבא.
אני הולך כבר לצאת מהחדר מחשבים הזה שאני יושב בו עכשיו ואתה תעזור לי לשמור על העיניים עד שאחזור הביתה.
יצאנו לדרך.
(אני הולך לספור בדלי סיגריות שבצד הדרך)
