כשאנו ניגשים ליום הכיפורים, ובפרט למצות ה'וידוי', טבעי שיעלו בקרבנו רגשות קשים. בעל התניא (פרק ל"א) מחלק בין שני סוגים של רגשות כאלה, שנראים אולי דומים במבט ראשון, אך יש ביניהם הבדל מהותי:

הרגש הראשון מכונה 'עצבות', והוא מתאפיין בתחושה של דכדוך וחוסר חיות. אולי הוא נקרא כך מלשון "עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב… רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ". כשהאדם נמצא במצב כזה, הוא חסר חיים ונשאר לדרוך במקום כמו פסל דומם. בשפת אַנְשֵׁי המקצוע רגש כזה מכונה גם 'אשמה רעילה', מכיון שהוא רק מציף את האדם בשליליות, ומונע ממנו להתקדם.

רגש אחר מכונה 'מרירות'. הרגש הזה דווקא מלא חיים. כמו טעם מר בפה, שמרעיד ומטלטל את כל הגוף. הוא מתאפיין בכך שהאדם לא מוכן בשום פנים ואופן לשאת יותר את המצב שבו הוא נמצא, ומרגיש דחיפה פנימית חזקה לצאת משם, מין תנועה נפשית של "לבעוט את עצמו קדימה". (בעל התניא מוסיף, שהשמחה והמרירות הן למעשה שתי מידות מקבילות. שתיהן מלאות כוחות חיים שפורצים קדימה, אלא ששורש השמחה במידת החסד ושורש המרירות במידת הגבורה).

מטרת ה'וידוי' היא להניע אותנו קדימה לשינוי. עלינו להיזהר מוידוי כזה שיגרום לנו לשקוע בביצת העצבות והייאוש. וידוי כזה מחזק את התקיעוּת שלנו בחטא, ורק מרחיק אותנו מתשובה ותיקון. אותו יצר שרוצה שהתאווה שלנו תהיה רעילה, רוצה שגם האשמה שלנו תהיה רעילה.

אז רגע, אשמנו או לא אשמנו?

אכן, אשמנו, אבל עלינו לקחת את זה למקום נכון ובונה. הוידוי שלנו צריך להיות כמו 'קרבן אשם' - משהו שמרומם ומקרב אותנו לקב"ה, ולא חלילה משהו שמפיל ומרחיק. משהו שמגביר את המוטיבציה שלנו, ולא משהו שמחליש אותה.

לקראת השנה החדשה נברך אתכם ב... אשמה טובה!

מאמר זה התפרסם במסגרת העלון השבועי שלנו – "רק חזק ואמץ!"

לקבלת העלון במייל - shmor.help@gmail.com

לארכיון הגיליונות - gyenewsletters.netlify.app/archive/