אני מזמין אתכם לנחש איך ביליתי את שלושת השעות האחרונות של השנה. כיד הדמיון הטובה עליכם.

רמז: לא תהלים. וגם לא לימוד תורה. מכל סוג שהוא. 

ספוילר: כשסיימתי  הרגשתי צורך עז לטבול... מעבר לטבילת עש"ק ועריו"ט רגיל.

אבל תמיד אפשר לחזור. 
היצה''ר רוצה שתקרא לעצמך אהבל, ותסתפק בזה. אבל אל תתן לו לנצח אותך. 
היית בקריז, לא תכננת נפלת, אבל עכשיו תחפש עצות להרחיק ממך את הניסיון, להתחיל לשתף כאן, גם כשאתה חכם ולא אהבל, ואז תצא מזה בעז''ה. 

יפה שהרגשת צורך עז לטבול. יש לי מאגרי קדושה שרוצים להתמלא.
אחרי הכל אתה חי עם עצמך ואתה עובר איתך את המסע הזה. אני רוצה להגיד לך שאמנם אין בנינו איזו הכרות (אולי, אשמח אם כן ) אבל אנחנו חולקים כאן דרך משותפת. גם אני נפלתי מיליון פעם בתאריכים שונים. 
תדע לך שיש תקווה. היה לי פעם נקיון של שנתיים...
הפורום כאן נותן הרבה כח והולכים איתך יחד. עד לפני זמן היית לבד עם התאווה שלך. עכשיו יש לך כח של קבוצה איתך

עד לפני זמן מסוים הייתי לבד...

נכון.

עד אותו פעם,  לפני שהגעתי לפורום. כשעוד הייתי עמוק עמוק בתוך החושך.

כשהלכתי לרכוש עוד חומר וכשהגעתי לדוכן ראיתי את פלוני עם הכובע והחליפה עם הפנים לכיוון הקיר והראש טמון עמוק בתוך החוברת...

פתאום גיליתי שאני לא היחידי...

היססתי אם לעזור לו.

ללמוד בחברותא...

אך הבנתי שלשנינו יהיה מאוד לא נעים אחד מהשני. ואולי אפילו נזהה זה את זה.

הן כרגע הראש מוחבא בתוך החוברת. מפחד. מבושה. א"א לדעת מי זה. והוא גם לא רוצה חברותא. כל מה שהוא רוצה זה להיכנס בשלום ולצאת בשלום. להנות (?) לסיים וללכת. בלי זיהוי ובלי הזדהות. 

וזה גם מה שאני רוצה. 

פשטתי את הרגל. לכיוון היציאה. ויצאתי מבלי שהשגתי את תאוותי ועם פחד מהחשש שמי יודע כמה פעמים אנשים ראו אותי באותו מעמד. באותו אופן. באותה זווית. 

והפחד? לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. 

רק עד ההתקפה הבאה.