הרבה מדובר על התגברות רגשות האשמה סביב ההתמודדות שלנו בתקופת הימים הנוראים. אבל אולי לא מספיק מדברים על מה שקורה בימי השמחה שבהם מרבים בריקודים, כמו פורים ושמחת תורה. דווקא זמנים של שמחה יכולים לחזק אצלנו את התחושה, שבעוד אנשים אחרים מחוברים בשלמות לתורה ולמצוותיה - אנחנו לא לגמרי כאלה, בגלל הנפילות והכישלונות שלנו.
כל זה עלול לגרום לנו להרגיש פחות חלק. לא כל כך שייכים לכל מה שקורה, וכתוצאה מכך גם פחות מתלהבים. אולי זה אפילו יכול לגרום לנו להיות אלה שיושבים בצד בזמן הריקודים (שהוזכרו במאמר הקודם). אולי אנחנו מרגישים לא נוח כשמכבדים אותנו בהקפה, ומזמינים אותנו לאחוז בספר התורה. בתחושה שלנו אנחנו לא לגמרי ראויים לכך. "מי אני שאחבק ככה מקרוב את ספר התורה, אחרי שרק אתמול הייתי מאלה ש'חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת'"? (איכה ד ה).
אנחנו צריכים לזכור ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות כה:). התורה ניתנה דווקא לנו, כבני אדם שלא הכל מושלם אצלם, שיש להם יצרים והתמודדויות (שבת פט.). וכפי שהדגשנו כבר בעלון הקודם, אסור שהקשיים שאנחנו מתמודדים איתם יגדירו את ה'אני' שלנו ואת הזהות שלנו. הרצון הפנימי שלנו הוא המהות שלנו, והרצון הזה הרי ברור וחד: מה שאנחנו באמת רוצים בתוך תוכנו הוא לְנַצֵּחַ, גם אם זה לא תמיד מצליח לנו.
התורה יודעת עד כמה היא באמת חשובה לך. הרצון שלך לקיים את כל מצוותיה, כולל את אלה שלפעמים קשות לך, הוא בעצם מה שגורם לך לקרוא את המילים האלה עכשיו. חשוב שתדע שגם אתה חשוב לה. זו הסיבה שהיא קוראת לך לקום ולרקוד איתה עכשיו.
התורה מחכה לך!
***
מאמר זה התפרסם במסגרת העלון השבועי שלנו - "רק חזק ואמץ!"
לקבלת העלון במייל - shmor.help@gmail.com
לארכיון הגיליונות - gyenewsletters.netlify.app/archive/
