1. אתה בחרתנו מכל העמים.
2. אהבת אותנו.
3. ורצית בנו.
4. ורוממתנו מכל הלשונות.
5. וקדשנו במצוותיך.
6. וקרבתנו מלכנו לעבודתך.
7. ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת...

​
אחים יקרים ואהובים!!!
הערך שלנו האמיתי לא נמדד בכמה אנו מיצרים, לא בהצלחותינו ולא בנפילותינו...
ערכנו האמיתי הוא שאנו יהודים, יש בנו נשמה קדושה חלק אלוק ממעל... (יש עומק נוסף שבעצם היותנו אדם אנו חשובים ואכמ"ל).
בימים אלו אנו מבררים שאנו נזר הבריאה!!!!, ובנו בוחר השם, ואוהב אותנו, ורוצה בנו, ומרוממנו מכל הלשונות, ומקדשנו במצוותיו, ומקרבנו לעבודתו, וקורא שמו הגדול עלינו (אלוקי ישראל...)...
הלב מתרונן ועולה על גדותיו, מי ידמה לנו ומי ישווה לנו... 
"מה אשיב להשם כל תגמולוהי עלי"
"טוב לחסות בהשם מבטוח באדם. טוב לחסות בהשם מבטוח בנדיבים"
ואנו צועקים לפניו:
"אנא השם הושיעה נא"     "אנא השם הצליחה נא"
"הושע נא למענך הושע נא"   "אני והו הושיעה נא"...

חג שמח לכולם, והיית אך אך שמח!!!!!

פיניוני כתב on 27 ספט' 2026 08:23:

זה קשור ל'רגש היהודי' או לעבודת המעשה שהיא העיקר??
(עיין ערך התגובה בפוסט 'הדרך אל החופש')

חחח נכנסת בי...
אבל אני עומד על דברי...
אני אדם עם המון רגש, בקלות תמצא אותי בוכה בין בדברים רוחניים בין בגשמיים...
מנסיוני הקצר, אדם חייב לפתח רגשות יהודיות ולדעת להתרגש ולהתלהב משופר/ארבעה מינים/אתה בחרתנו....
אבל עיקר עבודתנו היא בשורת המעשה.... זוהי דעתי...
וגם מה שכתבתי בכאן זהו מילים שנכתבו מתוך התבוננות ויישוב הדעת  ולא רגש מתפרץ בלבד...
ראיתי במכתב מהחידושי הרי"מ מגור שכתב לבניו ונכדיו, שלא יאריכו כל כך בתפילה, כי בכמה דקות של יישוב הדעת והתבוננות אפשר להשיג הרבה יותר מהתלהבות וריבוי כוונה וכו וכו שלרוב מעורב בזה הרבה דמיונות....

לפיניוני היקר!
אני מקוה שאוכל להאריך בכמה מילים אחרי החג.

ברור שרגש אם הוא זמני בלבד וחולף אח"כ בלי שישאר ממנו כלום הוא בגדר דמיון בלבד (אם כי תמיד ישאר משהו או יותר), וכשיש התרוממות בחגים וכדומה, בעיקר מה שאנחנו מודדים זה כמה הרגש הזה הצליח לשנות אותי למעשה (לא תמיד זה יהיה ניכר מבחוץ אבל תמיד המודד הוא השינוי הפנימי האמיתי ושזה לא יהיה רק רגש חיצוני).

ונראה לי שכדאי להוסיף עוד נקודה להבנת הדברים, העשיה קשורה בעיקרה לשכל, ויש גם את הרגש, חוץ משני אלו ישנו כח שאנו קוראים לו 'הנפש' שבעצם נחשב יותר נמוך משני אלו, השכל והרגש, אבל מצד שני הוא הבסיס. כשאדם רעב לדוגמא, זה לא שכל ולא רגש זו הנפש, וכך בהתמודדות שלנו, התאווה (ובפרט כשהיא ברמה של התמכרות), זה לא שכל ולא רגש אלא נפש!

כשמבינים את זה נקל להבין שלא השכל ולא הרגש לכשעצמם יכולים להשפיע על ההתמודדות הזו, אלא צריך את שניהם ושהם ישפיעו על הנפש, וזה בדיוק הנושא שהזכרתי בתחלת תגובה זו כשהרגש הוא אמיתי וכזה שמשפיע על הנפש, אני חושב שזה אפילו חשוב יותר מאשר מעשה לבד שהוא טכני. ובעצם זה מה שאתה בעצמך כתבת במילים המרוממות של ההודעה הראשונה שלך בשרשור זה.

ומשהו אחד עיקרי לתוספת, כמובן שהכל אינו מכוחינו אלא מתנה מהקב"ה, בלי זה לא יעזרו לא השכל ולא הרגש ולא כלום!

וואו
כל מילה פנינה!!!