השבת אנחנו שוב מתחילים את התורה מ'בראשית'. עד אמצע חומש 'שמות', כמעט לא מוזכרות מצוות, והרוב המוחלט הוא סיפורים. כמובן, לא סתם סיפורים, אלא יסודות חשובים בעבודת ה'. בפרשתנו מוזכרים שני החטאים הראשונים: בין אדם למקום - האכילה מעץ הדעת, ובין אדם לחבירו - קין שרוצח את הבל, והמפרשים לדורותיהם למדו מכך תובנות מעשיות רבות.
חטא עץ הדעת מתחיל בכך שהנחש שואל את האישה: "תגידי, זה נכון מה ששמעתי, שה' אסר עליכם לאכול מכל הפירות שבגן עדן?" וכפי שמסביר רש"י, הנחש יודע שזה שקר מוחלט. הוא כבר ראה אותם אוכלים מפירות העצים האחרים. השאלה נועדה אך ורק כדי 'להקפיץ' את האישה, לגרור אותה לשיחה ולהכשיל אותה באכילה מעץ הדעת.
ה'אור החיים' הקדוש כותב (ויקרא יח ב), שאפילו כאשר המחשבה שלנו עסוקה בהתנגדות לתאווה - עצם העיסוק בה, אפילו על דרך השלילה, גורם לתאווה להתגבר. הויכוח עם נחש התאווה מגביר את הדחף, ולכן עצם ההסכמה להתווכח איתו היא סוג של ניצחון בשבילו. ועל כך דורש 'אור החיים' את הפסוק: "בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא" (משלי א י). אם החטא מנסה לפתות אותך - אל תסכים להיכנס לשום דיון בנושא! דברים דומים כתב גם בעל התניא (פרק כח), שלא לענות בשום צורה למחשבה של תאווה, "כי המתאבק עם מְנוּוׇל מִתְנַוֵּול גם כן", מי שרב עם אדם מלוכלך - מתלכלך בסוף גם בעצמו.
גם מחקרים מוכיחים את אותה נקודה. כולנו מכירים את התופעה שכאשר מבקשים מאיתנו 'לא לחשוב על פיל ורוד' - זה יוצר אפקט הפוך וגורם לנו דווקא כן לחשוב עליו. הסיבה לכך היא, שהמוח מעלה תמונה כזו למודעות שלנו, כדי להבין ממה בדיוק אנחנו אמורים להימנע, ואז המחשבה רק מתעצמת. גם בויכוחים בין אנשים, ואפילו בין מדינות - עצם הויכוח גורם לכל צד לאמץ קצת יותר את העמדות של הצד השני, בגלל שהמוח שלנו צריך לעבד את הטענות שאנחנו רוצים להתנגד אליהן.
אחד הפתרונות המוצעים, הוא לציין לעצמנו בצורה קרה ועניינית, מבלי 'להתערבב' עם המחשבה: "שמתי לב שעלתה בי כרגע מחשבה של תאווה". כאשר אנחנו מפרידים את עצמנו מהמחשבה, אנחנו מאפשרים לה להמשיך הלאה בדרכה. אפשרות נוספת היא לעבור לעשייה של משהו, אבל לא בתור תגובה של התנגדות ומאבק. לפנות בפשטות למשהו אחר, תוך התעלמות מוחלטת מהמחשבה. בהצלחה!
עם נחש לא מדברים!
