מחלקת טיפול נמרץ באחד מבתי החולים בארץ היא עמוסה במיוחד. בגלל המציאות המורכבת, שוהים בדרך כלל במשמרת הלילה שלושה רופאים. אולם באחד הלילות, כאשר לרופאים רבים לא התאפשר להגיע, מינו בלית ברירה רופא בכיר כאחראי יחיד על המחלקה.

המשמרת התחילה בשקט יחסי, אולם עד מהרה התברר שהיה זה השקט שלפני הסערה. חולה אחד התעורר כשהוא גונח בכאבים עזים, ואחריו חולה שני, שלישי ורביעי. הרופא מצא את עצמו רץ לאורך כל הלילה ממיטה למיטה, ולמרבה הצער, לפנות בוקר, נפטר אחד החולים.

שבועות ספורים לאחר מכן, נדהם הרופא לקבל מכתב תביעה באשמת רשלנות רפואית. "אבל מה יכולתי לעשות?" טען בבית המשפט בלהט, "הרי המצב הזה היה מעל ומעבר לכוחותיי!" אולם השופט סירב לקבל את טענותיו וקבע בפנים חמורות סבר: "היית צריך להזעיק עזרה!"

את המעשה הזה סיפר הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל, כשהוא מדגיש שהדבר נכון בכל התמודדות רוחנית. אם אתה לא מסתדר לבד, זה לא פוטר אותך מאחריות. זה רק אומר שאתה חייב להזעיק עזרה ולפנות אל היחיד שיכול לעזור - שהוא הקב"ה. חשוב להדגיש כמה דברים לגבי האופן שבו נכון לפנות אליו:

בחוסר אונים

הפנייה לקב"ה צריכה להיות מתוך חוסר אונים. הרי מה ההבדל, שאל רבי שמשון, בין תינוק קטן שאמו קמה להאכיל אותו בכל שעה באמצע הלילה, לבין ילד בן ארבע שקורא באמצע הלילה: "אמא, אני צמא!" והיא נשארת במיטה ומשיבה: "לך למטבח חמודי וקח כוס מים"?

ההבדל הוא כמובן, שהתינוק חסר אונים, ולכן היא חשה כלפיו יותר אחריות, מה שאין כן לגבי הילד הגדול שיכול להסתדר לבד. כך נוהג גם הקב"ה, קבע רבי שמשון. מי שפונה אליו בהכרה ברורה שהוא בשום אופן לא יכול להסתדר לבד - הקב"ה עוזר לו, אך מי שמרגיש 'ילד גדול' - הקב"ה נותן לו להמשיך לנסות בכוחות עצמו.

בעקביות

הפנייה לקב"ה לא יכולה להתבצע כלאחר יד, רק כדי 'לסמן וִי' או 'לצאת ידי חובה'. היא צריכה להיות רצינית, רצופה ועקבית. וכמו בכל פנייה למוקד חירום - לא מפסיקים להתקשר עד שהעזרה מגיעה! ברוח זו הדריך רבי שמשון את אחד מבני הישיבות במכתב חיזוק מרגש: "לבקש ממנו עוד פעם ועוד פעם. מי שייתן לך עצה אחרת, חבל על ההשתדלות. תלך ישר למי שיכול לעזור באמת, ותתפוס אותו ואל תעזוב אותו, עד שהשגת את שלבך חפץ".

רבי שמשון עצמו סיפר, כי בימי בחרותו, כאשר חש רפיון בעבודת ה', היה עולה אל גג בית כנסת שממנו נשקף מקום המקדש, וזועק פעם אחר פעם: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלוֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". לפעמים היה מבקש זאת מאות פעמים ביום אחד!

דברים אלה דומים להפליא למה שסיפר יהודי ירא שמיים וחבר ותיק בתוכנית 12 הצעדים, שנקי כיום מעל 30 שנה. בתחילת הדרך הוא היה מבקש 200 פעמים ביום: "אבא, תעזור לי! אני לא יכול לבד!" (והוא תמיד מדגיש שהמספר הזה לא נאמר בלשון גוזמא):

בלי הסחת דעת

חלק מהעקביות הוא לא להסיח את הדעת מהפנייה לקב"ה. לא לחפש במקביל פתרונות אחרים. רבי שמשון סיפר, שכאשר למד בישיבת 'בית התלמוד', חלה אחד מראשי הישיבה. כשמצבו החמיר, החליטה הנהלת הישיבה להעמיד משמרות שיאמרו תהילים לרפואתו בכל שעות היממה.

באמצע אמירת התהילים חשב רבי שמשון שכדאי להודיע גם לישיבות אחרות על המצב, כדי שגם שם יתפללו. הוא יצא אל הטלפון הציבורי, אך ראש הישיבה השני, רבי לייב מאלין זצ"ל, שעבר במקום, גער בו בחומרה: "למה אתה מדבר בטלפון, ולא אומר תהילים עם כולם?" רבי שמשון מיהר להסביר את המטרה, אך רבי לייב לא קיבל את הדברים ואמר: "אין צורך בתוכניות! עכשיו צריך להתפלל!"

גם אנחנו כמכורים נדרשים לעשות את המעבר הזה בדיוק - מתודעה של 'חיפוש פתרונות' לתודעה של 'בקשת עזרה'. כל עוד מנסים למצוא במקביל פתרונות נוספים, בקשת העזרה שלנו לא תהיה שלמה. רק כשאנחנו מכירים בכך שהקב"ה הוא באמת האחד והיחיד שיכול לעזור לנו, רק אז נבקש עזרה בשלמות ומעומק הלב.

תפסיק לחפש פתרונות, ותתחיל להזעיק עזרה!

(ע"פ "השמש בגבורתו" ח"א עמ' 172, 259, 310, 311, 539)