רבים עוסקים במעלת ה'לֶךְ לְךָ' של אברהם. פחות מדובר על ה'לֶךְ לְךָ' שעשה יצחק. במה דברים אמורים? כידוע, מידתו של אברהם היא מידת החסד, ואילו מידתו של יצחק היא מידת הגבורה המנוגדת לה, כך שיצחק נאלץ ללכת ולהתרחק במידה מסוימת מסגנון עבודת ה' של אברהם אביו, כדי לסלול את דרכו שלו בעבודת ה' (כמובן, קיים הבדל משמעותי בין המקרים: אברהם התרחק בצורה חדה ומוחלטת מן העבודה זרה של תרח אביו, בעוד יצחק רק פנה לסגנון שונה של עבודת ה', מבלי לדחות שום דבר ממה שהנחילו אברהם אביו).

הרב דסלר שואל מדוע לא המשיך יצחק בדרך עבודת ה' של אביו, ומשיב ש"אז הייתה עבודתו חזרה בעלמא על עבודת אביו". הנהגת ה' כיוונה את הדברים שמידת יצחק תהיה שונה לגמרי, "כדי שכל אחד מן האבות הקדושים יוריד לעולם בחינה חדשה של עבודת ה'" (מכתב מאליהו ח"ב עמ' 164).

עניין זה בא לידי ביטוי מיוחד בתחילת פרשת תולדות, שם מסופר על יצחק ורבקה המתפללים להיפקד בבנים. מצד אחד כותב רש"י (כה כא), שה' נענה דווקא לתפילת יצחק ולא לתפילת רבקה, וזאת מפני "שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע". אך מצד שני מציין רש"י (שם כ), שהטעם לכך שהתורה מזכירה שוב שרבקה היא בת בתואל ואחות לבן, הוא "להגיד שבחה, שהייתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע - ולא למדה ממעשיהם".

אז אם כן, מי עדיף - צדיק בן צדיק, או צדיק בן רשע?

הרב דסלר מסביר שלכל אחד מהם יש מעלה: צדיק בן רשע ראוי לשבח על כך שלא למד ממעשיו הרעים של אביו ובחר בדרך טובה. אולם אצל צדיק בן צדיק קיימת סכנה אחרת - שהדברים יתקיימו אצלו רק כהרגל חיצוני.

כולנו יודעים עד כמה קשה, למשל, להכניס כוונה יומיומית עמוקה לתוך נוסח התפילה שהורגלנו לומר מילדותנו. וכאשר צדיק בן צדיק עובד כדי להפוך את הדברים מהרגל חיצוני לקניין פנימי, "כמו איש המוצא את הכל מחדש", הריהו זוכה למעלה גדולה (שם ח"ב עמ' 205, ח"ג עמ' 124).

ואיך כל זה קשור אלינו?

לפעמים גם אנחנו נדרשים לעשות סוג של 'לֶךְ לְךָ'. רבים מאתנו גדלו בבית של שומרי תורה ומצוות, והתחנכו על יסודות שונים בעבודת ה'. אבל אם אנחנו רוצים להיות כנים לגבי עבודת ה' האישית שלנו, ובפרט לגבי ההתמודדות שהביאה אותנו לכאן, לא תמיד מספיק לפעול רק מכוח ההרגל. לפעמים אנחנו צריכים לעצור רגע ולהתבונן פנימה, או להתייעץ עם אנשים בעלי ניסיון, כדי לבדוק מה באמת יוביל אותנו לתוצאה הרצויה.

אם מה שגדלנו עליו עובד - זה מצוין! נמשיך להשתמש בו בכל הכוח. אבל אם לא, אולי רצון ה' מאתנו הוא 'לֶךְ לְךָ' - אל מה שמותאם למבנה הנפש שלך, אל כלים ותפיסות שאיתם נוכל באמת להגיע אל הארץ המובטחת. כאשר הדבר נעשה בצורה נכונה, לא מדובר כאן חלילה בפריקת עול, אלא להיפך - בקבלת עול אמיתית, בצורה פנימית ומתוך התבוננות, ולא מתוך הרגל חיצוני.

לֶךְ לְךָ!

להעמקה נוספת:

ה'שולחן ערוך' פסק שמצוות צריכות כוונה (או"ח ס ד). וכתב ה'משנה ברורה' (שם ס"ק י) שכאשר מדובר במעשה שרגילים לעשותו אך ורק לשם מצוה, כגון נטילת לולב, הרי עצם המעשה מוכיח שהייתה לו כוונה לעשות מצוה, ובדיעבד יצא ידי חובה, גם אם לא היה בדעתו במפורש לקיים מצוה.

אמנם, ידועים דברי הגר"ח מבריסק, שכדי לצאת ידי חובת תפילה, האדם חייב להיות מודע לכך שהוא עומד ומתפלל לפני ה', מפני שזהו חלק בלתי נפרד מהגדרת מעשה מצות התפילה. ובלשונו החריפה של הגר"ח: "אם אין לבו פנוי, ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל - אין זה 'מעשה תפילה', והרי הוא בכלל 'מתעסק'… וכאילו דילג מילות אלה" (חידושי רבנו חיים הלוי תפילה ד א).

ואם כן, אולי לא לחינם הייתה גדולה מעלתו של יצחק דווקא לעניין התפילה על הבנים. יצחק שמידתו היא מידת הגבורה, מידה של התכנסות פנימה, עובד לגלות את הפנימיות בתוך ההרגל החיצוני שעליו התחנך, וזוכה לבנים שהם גילוי הפנימיות ומעמקי הלב של האב (צדקת הצדיק סג), וכל זה על ידי תפילה, שכל עניינה הוא 'עבודה שבלב' ולא רק מלמול חיצוני.

מצרף כאן תרגום של גירסת המאמר בעלון באנגלית, שהיא קצרה ומהודקת יותר (ואולי גם מדויקת יותר):
ה"לך לך" שלך
הפרשה נפתחת בכך שה' אומר לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית י"ב, א'). אברהם משאיר מאחור את העבודה הזרה של תרח ויוצא לדרך שאיש לא צעד בה לפני כן. מעניין לציין שגם יצחק עשה "לך לך" משלו, למרות שבית אביו היה הטוב ביותר שיכול להיות. מידתו של אברהם הייתה חסד; מידתו של יצחק הייתה גבורה, ההפך הגמור. הוא לא דחה דבר מכל מה שאברהם לימד אותו, אך הוא מצא את הדרך שלו לעבוד את אותו ה'. מדוע יצחק היה זקוק לדרך משלו? הרב דסלר עונה כי לולא כן, עבודתו הייתה "רק העתקה מעבודת אביו". ה' רצה שכל אחד מהאבות יביא לעולם ממד חדש של עבודת ה' (מכתב מאליהו, כרך ב', עמ' 164).

הרב דסלר מסביר כי צדיק בן צדיק עומד בפני סכנה ייחודית משלו: מה שהוא קיבל בירושה עלול להישאר רק בגדר הרגל. מעלתו הגבוהה מגיעה כשהוא עומל כדי להפוך זאת לקניין פנימי, "כאדם הממציא את הדבר מחדש" (שם, כרך ב' עמ' 205, כרך ג' עמ' 124). רובנו ב-GYE (גם אנחנו שם) הם יהודים ששומרים תורה ומצוות. גדלנו בבתים טובים, ואנחנו עדיין כאן. מדוע ה' עושה זאת כל כך קל ליהודים דתיים ליפול למאבק הזה? אולי זו הסיבה: המאבק מאלץ אותנו להעמיק הרבה מעבר לכל מה שניתן לנו. השחרור מהתאווה דורש מאתנו להעמיק את הקשר שלנו לה', לתורתו ולמצוותיו מעבר למה שגדלנו עליו, ולהפוך אותו לאמיתי בצורה שלא היה מעולם. זהו ה"לך לך" שלנו. לא מסע הרחק מבית אבינו, חס ושלום, אלא מעבר לו: ממד חדש של עבודת ה' שרק אנחנו יכולים להביא לעולם.