כשאנחנו משקיעים במשהו, אנחנו נקשרים אליו. וככל שההשקעה רבה יותר, כך גדלה ההתקשרות והאהבה. זאת מכיוון שבמובן מסוים, מה שהשקענו בו הופך להיות חלק מאתנו, מֵעֵין הרחבה של ה‘אני’ שלנו. גם חז“ל כבר אמרו (בבא מציעא לח. וברש“י) ש“אדם רוצה בקב שלו, מתשעה קבים של חבירו“. אדם מעדיף כמות קטנה של תבואה שגידל בעצמו, מאשר כמות גדולה פי כמה שקיבל מאדם אחר. העמל בגידול התבואה יוצר תחושת חביבות מיוחדת כלפיה (מכתב מאליהו ח“ג עמ' 13).
אמנם, כל זה נכון דווקא כאשר האדם מחובר ומזדהה עם התהליך. אולם כאשר האדם עושה זאת רק מפני שהוא מוכרח ומתוך חוסר ברירה, הדבר עלול לגרום לתוצאה הפוכה: ככל שיידרש להשקיע יותר, תתעורר בו תחושה של שנאה ומיאוס (ח“ג עמ' 16-17). כמו ילד שמכריחים אותו לאכול משהו שהוא לא אוהב, עד שלבסוף הוא מקיא (ח“ב עמ' 41).
כשאנחנו פועלים מתוך אהבה וחיבור, העמל מקרב אותנו, וכשאנחנו פועלים מתוך יראה והכרח, העמל מרחיק אותנו. לפי זה נוכל לומר, שהכלל הידוע ש‘אחרי המעשים נמשכים הלבבות’ נכון דווקא כשהלב כבר נמשך במידה מסוימת אחרי אותם מעשים.
אחד החברים הוותיקים המשיל את תוכנית ההתקדמות האישית שלנו לכוס קפה. איך אנחנו אוהבים את הקפה שלנו? מה הכי טוב בשבילנו? חזק ותובעני או עדין ואדיב? האם אנחנו צריכים להרגיש ולהדגיש את ה“בוץ” שנקלענו לתוכו, ואת ה“נס” שאנחנו זקוקים לו, או אולי משהו רך יותר?
כמה סוכר ומתיקות נכון שנכניס לתהליך הזה? מצד אחד, אנחנו לא רוצים שהטעם יהיה מר מדי, ומצד שני, גם לא מוגזם ודביק.
יש כל כך הרבה סוגים ואפשרויות, אבל מה שחשוב הוא שהקפה שלנו יהיה טעים לנו. שנהנה מהדרך שאנחנו עושים ונתחבר אליה, ומתוך כך נגיע לתוצאה הרצויה.
בתחילת הדרך, יכול מאוד להיות שאנחנו עדיין לא יודעים איזה קפה בדיוק אנחנו אוהבים. וזה בסדר. זה יכול לקרות גם בהמשך הדרך, כשמשהו מפסיק לעבוד ואנחנו זקוקים להתחדשות. גם זה בסדר. זה יכול לקחת זמן. העיקר שנמשיך לנסות סוגי קפה שונים, בעקביות והתמדה, עד אשר נמצא את שאהבה נפשנו.
אז איזה קפה אתה מכין לך?
***
מאמר זה התפרסם במסגרת העלון השבועי שלנו - "רק חזק ואמץ!"
לקבלת העלון במייל -
shmor.help@gmail.com
לארכיון הגיליונות -
gyenewsletters.netlify.app/archive/
לצפייה בכל הגיליונות בגוגל דרייב:
drive.google.com/drive/folders/1ypMONNWbrQg3OsJWqFxmJjW7TShqIQTq?usp=sharing