ככל שעובר הזמן אני מבין יותר טוב שההתמכרות שלי היא הפתרון ולא הבעיה, רק חבל שזה פתרון לא מוצלח. כל פעם אני מגלה - בעזרת אלוקים, בעזרת הספונסר, בעזרת הקבוצה ובעזרת החברים, אך בעיקר בעזרת אלוקים - עוד פגם אופי חמור שבגללו ברחתי כל החיים, ואז אני מבין שפשוט אין לי כלים להתמודד עם העולם והפתרון היחיד שלי הוא לברוח אל התאווה. הבעיה היחידה עם הפתרון הזה היא שהוא הורג אותי וכמו שכותב כאן אחד החברים בחתימה שלו יקר מידי לגור בגהינום, אז אין לי ברירה אלא לבדוק מדוע ברחתי לגור שם ולנסות לתת לאלוקים לקחת ממני את פגמי האופי שלי כי אני לא יכול איתם ולא יכול בלעדיהם.

כעת אני עוסק בחוסר השקט, או נכון לומר ברעש המחריש אוזניים שיש לי בתוך הראש כל הזמן. אני אדם חסר שקט בצורה קיצונית, וזה לא משנה אם כלפי חוץ רואים את זה בזמני התפרצות או שכלפי חוץ אני נראה רגוע ושולט במצב. אבל הבעיה היא לא רק זה אלא הדרך שבה אני פותר את חוסר השקט הזה, כיון שהדרך היחידה שלי להשתיק את הרעש הוא על ידי רעש חזק יותר. קצת כמו טיטוס ימ"ש שהלך לשמוע רעש חזק כדי להפסיק את הניקור בתוך הראש שלו.

הנה דוגמא מאמש. הייתי בקבוצה והיתה לי איזה טעות קטנה כאשר הצהרתי על הנקיות שלי. לאחר מכן קיבלתי הערה אוהבת על כך, אבל אני לקחתי את זה כמובן בתור ביקורת נוראית על מה שאני ומי שאני. יצאתי החוצה, נכנסתי לרכב ומיד באופן אוטומטי שלחתי את היד להכניס דיסק של הרצאה כדי לשמוע משהו אחר - לברוח מהרעש שיש לי בתוך הראש. במקביל שלפתי את הטלפון כדי לבדוק למי אני יכול להתקשר כדי להעסיק את עצמי. לא עלה בדעתי מצב בו אני פשוט נוסע הביתה בשקט ונותן למחשבות שלי לזרום. לא חשבתי על האפשרות להאזין לעצמי בשקט ובבדידות. זה לא עלה על דעתי כי הרעש היה נורא והייתי חייב רעש חזק יותר (הרצאה, טלפון וכיו"ב) כדי להתגבר על הרעש שלי.

יש בספר הלבן פרק שעוסק ברעשים האלו ונקרא "רעשים בנפש" (עמ' 82), ושם נטען כי רובנו - המכורים לתאווה - סובלים מהרעש הזה. הנקודה שאני לקחתי משם היא שהרעש הוא כל כך חזק עד שאני לא שומע אותו בכלל... עברו כל כך הרבה שנים שאני סובל מהרעש הפנימי הנורא הזה, שאני כבר לא שם לב שיש בכלל רעש ברקע. רק כאשר התחילה ההחלמה שלי וסוף סוף יש קצת שקט - אני פתאום שומע את הרעש הנורא. אבל מה עשיתי עד ההחלמה? חיפשתי את הרעש הכי חזק שאני מכיר - כדי להגיע לשקט. איזה טירוף. והיכן מצאתי את הרעש-שקט הזה? בתאווה כמובן. שם, בבונקר המוגן מפני כל העולם, היה רעש מחריש אזניים שנתן לי שקט מפני עצמי, עד לרגע שבו הפצצה החריבה את הבונקר והרעש שוב התגבר. לא היתה לי ברירה אלא לברוח שוב לתאווה כדי לנסות לקבל שוב מעט מהשקט הזה.

מאז שאני זוכר את עצמי יש לי בעיות עם תפילה. בבית הספר לא הסתדרתי עם תפילה, בישיבה תמיד העירו לי על התפילה, וכשהתבגרתי די הפסקתי את כל הענין של התפילה באופן הפורמלי שלה. מילמלמתי מתוך סידור אבל לא באמת התפללתי. היום אני מבין שחלק גדול מכך הוא השקט הדרוש לכך - שקט שמעולם לא היה לי. אני לא באמת מסוגל לעמוד בשקט ולחשוב על מה שאני מוציא מפי, וממילא המחשבות שלי דוהרות לכל מקום בעולם והרעש הזה מפריע לי. אז עבורי להתפלל במשך שעה זה אומר עינוי נפשי שמצריך אטמי אזניים חזקים במיוחד - לאזניים שבתוכי. חסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - שאני מתחיל לזכות במתנת השקט הנפשי ובשלווה הפנימית וכעת אני כבר מסוגל להתפלל. זה עדיין לא המצב האידיאלי, אבל אני מקווה שאני בכיוון הנכון.

לסוד הכניעה, אני מאחל לך שבעזרת בורא עולם, תזכה למצוא את השלווה השקט והרוגע הרוחני והנפשי בתוכך, הוא קיים, רק צריך למצוא אותו. להשקיט את זרם המחשבות הבלתי פוסקות ולתת למוחנו להתאוורר ולהרגע קצת... בהצלחה בדרכך המעוררת השראה.

תודה רבה לך. בקבוצה שאני הולך נוהגים לומר אחרי חלוקה שכזו: אוהבים אותך סוד... אשתף בקצרה מנסיוני. שבת בצהריים הילדים הרעישו, לא עזר לי כלום, גם כשהם חטפו, מילולית ומעבר... הרגשתי שהם לוקחים לי את היום היחיד שיש לי. את פיסת השקט היחידה שלי...

עד שנכנעתי, קניתי אטמים לאוזניים, וראו זה פלא, הרעש המשיך. אז הקשבתי לו, ופתאום תוך כדי ההתבוננות בנשימות שלי חשבתי כל הנשמות שלהם... והתחברתי לנשמה שלי.

מאז, במצבים כאלו אני נושם, מרגיש כל נשימה ומתחבר לנשמה.

נסו ותהנו (זה תחילתו של צעד 11)

תודה אסירותודה,

ישנו קטע לא כל כך ברור בספר הלבן, שבו מוסבר שאי אפשר לעשות התבוננות (מדיטציה בלע"ז) לפני שמסיימים את עשרת הצעדים הראשונים ועשיה כזאת אפילו תזיק.

האם תוכל לחלוק מנסיונך בנושא?

כן, בשמחה. בצעד הראשון אנחנו מצהירים שאיבדנו את הכח, בשלישי אנחנו 'מוסרים' עצמנו לכח העליון, בצעד 11 הכח חוזר אלינו אחר 'הדיאליזה' של הכח העליון - ומבקשים ממנו את הכח... והצעדים הרוחניים שאמורים ליצור מערכת חדשה של הסתכלות על המציאות.

מדיטציה היא התחברות, לעצמי, למה שמתחולל בתוכי, אם העצמי לא יעבור שינוי, אם לא נעבור את התהליך, אנחנו עלולים להתחבר לצד הלא נכון של האישיות שלנו, כמו בזמן השימוש, רק במצב שעלול להיות גרוע יותר.

אנו עשויים לחשוב שעברנו שינוי, כשלמעשה מחלת הנפש שלנוהעבירה אותנו אותו, היא העמיקה והחמירה ולמדה להסתתר בטענות מחלימות ומתחכמות (זו אחת הסיבות שאני לא יכול לבד, חייב להיות ליד אנשים כמוני - קשה לשקר את השקרנים...)  ולא נדע על כך, הרי אנחנו נקיים. ביל כותב בספרו שרק מעט מאוד אנשים יכולים לגרום לצער כמו אלכוהוליסט יבש  שחושב שהוא שליחו של הבורא...

אם תשים לב כתבתי שזהו תחילתו של צעד 11, אני לא מדבר על מדיטציה והתחברות לרצון האלוקים. דברתי על להקשיב לרעש הפנימי, להאזין לו,  תמיד ברחתי ממנו, התחלתי לכתוב פוסט בשם 'להקשיב לרעש', אוף, אין לי מספיק זמן יש לי ערימת פוסטים לסיים... רצונו יעשה בחיי. 

מקווה שעניתי מעט.

תודה רבה.

אמתין עם ההתבוננות.

היתה לנו "קבוצת נושא" בשבוע שעבר שעסקה בנושא הזה. לצערי לא יכולתי לשתף מהנסיון שלי, אבל אני בטוח שזה יגיע ברגע הנכון.

תודה רבה סוד על הדברים.. ממש מעוררים השראה..
מדהים, איך שאצלנו המכורים המנגנונים פועלים באותה תצורה!
גם אני חייב אקשן.. חברים.. קשרים.. איני מסוגל להיות לבד ולו לשנייה!!
רגעי בדידות סוחפים אותי מיידית לתאווה
ואכן דרך הצעדים מרפאה את הבדידות.. פעולות פשוטות שעושות המון..
שנזכה..

לאסירותודה,
לגבי המדיטציה, אנחנו מחוייבים מדברי חכמים להתפלל 3 תפילות ביום, ולהכנס למדיטציה של הקטנת הרעש שאופפים אותי והתחברות ותפילה לאלוקים.
מהתורה יש ציווי להתפלל תפילה אחת ביום שהתפילה נעשית באמצעות הקטנת הרעשים מסביב והתחברות לאלוקים. ממש מדיטציה.

אז כך, שלא רק שצריך לעשות מדיטציה, אלא אנחנו מחוייבים לעשות אותה מהתורה ומדברי חכמים.

בהצלחה

אני לא מבין גדול בדברי חכמים, יש לי מעט נסיון בצעדים. מדיטציה במהותה היא ההקשבה לקול הפנימי. מה שאמור להיות התשובות של אלוקים בעבורי.

אותו חלק אלוק ממעל שנמצא בתוכי שהופך להיות דומיננטי. אשרי מי שיכול להגיע לכך בתפילה. שנים לא התפללתי בציבור או בכלל מחמת הבושה מהבורא.

מאז שאני בתוכנית 12 הצעדים כל כך התקרבתי לאבאל'ה שלי,  שאני בוכה גם בתפילת שמונה עשרה רגילה.

זה קורה.

רעשים - מפריעים לי לישון, מפריעים לי לחשוב, להתרכז, לכתוב, ללמוד, בקיצור מפריעים לחיים שלי.
בקבוצה לפני כחודש כאשר למדנו את הקטע הנ"ל בספר הלבן, שיתף חבר שנקי כבר למעלה משנה - שבהחלמה קרה לו נס, הוא נהנה לשמוע את הרעש שאשתו והילדים עושים, מה שבמחלה הוא לא סבל והפריע לו ממש.
אני מאמין שחלק מהתהליך של ההחלמה - זה השקט הנפשי, שברגע שיש אותו אפשר למקם את הרעש בפרופורציה נורמלית. אוהבים.

משתי משהו שכתבתי פעם על המאבק בין ה'רעש' וה'קול' 

עש     vs    קול

רבש"ע,

יצרת אותי,בראת אותי אף עשיתני,

הנחת אותי בגוף עכור,בחשק זר,בחמדות ובתאוות,

בכלי שבור,בכלי שתמיד רעב,

וכל גופה של לעיטה זו היא השתקת הקול הקורא,

הקול המכאיב הזה שמהדהד ומהדהד,

יראתי מהביט בו,

 אני בורח מהקול הזה,

מסתתר ממנו,

רק להשקיט,ולהתשתיק  את הקולות עד שיחדלון,

אבל לא מצאתי את כפתור ההשקטה,

מצאתי את הקול שיודע להגביר את הרעש שמנגד,

להגביר את הרעש הנגדי כל כך חזק עד שלא אשמע את הקול ההוא,

להדליק משהו, לראות משהו לשמוע משהו,לקרוא משהו,לצפות במשהו,לשתות משהו...

וכל דבר שיעשה רעש חזק העולה על הקול,

ואחר הרעש אחר האש,

קול (בדממה) אנכי שומע,

הקול הזה זועק את כשלוני,

את המרחק ההזוי בין שאיפותי להוויתי,

את האוממלות שבנשמתי,

מי אמר בכלל שזה קול טוב?

מי אומר שטוב לשמוע אותו בכלל?

אולי זה בכלל קול יאוש,קולות לעג,ליצנות אחת גדולה,

לועגת לי, למצב שלי, לנסיונות העלובים שלי,

אני שונא את הקול הזה!

אבל מה אני בלעדיו?

זה הקול שלי,

הקול הבא מאותה בת קול היוצאת בכל יום,

,

"קולי קולות יחדלון בעת שירי יגדלון