לכל אחד מאתנו יש את הפחדים שלו. יש את הפחד ממצבים שונים ומשונים. מחלות, פרנסה, חברה, ועוד ועוד. הפחדים כפי שנוכחתי להבין, יושבים לי ממש בבסיס האישיות, ומתמרנים אותי לכל כיוון כמעט. אני מונע מהם בחיי היום יום, פועל לפיהם במודע, ובתת מודע. הם ככל הנראה הכח הכי גדול ממני שמשפיע על חיי. זו הסיבה שאני חייב למצוא כוח גדול מהם כדי שיכניע גם אותם.
אל רשימת הפחדים המאיימים, הצטרף לפני חצי שנה פחד חדש ומאיים. כמעט מיומי הראשון בתכנית ובדרך, הצלחתי בחסד ה' לא ברור מאליו, להישאר נקי. לא ברור לגמרי כיון שבעשרים וכמה שנים שקדמו לכך זה לא הצליח, עובדה. אין לי צורך להכביר במילים על החוויה שבכך, כבר מילאתי עשרות פוסטים בכך. כעת אני רוצה לכתוב על הפחדים שנלוו להחלמה.
ההחלמה לוותה, אצלי בכל אופן כמעט מההתחלה בפחד מפני נפילה. עד שהגעתי לתכנית, הנפילות היו חלק משגרה. שבועית, חודשית, או מה שלא יהיה. אבל היו עובדה שליוותה את חיי באופן קבוע. יחד עם הפליאה וההתרגשות על דרך חדשה של נקיות, היה בי את החשש הנורא, מה יקרה אם אפול? חשבתי והפכתי בעניין רבות. חלק מהתובנות שהיו לי בקשר לפחד הזה אמרו, שהפחד הוא מפני החזרה ל"שגרת התאווה" הרי מרב ייאוש אחרי כל נפילה בעבר הייתי עושה "חגיגה קטנה" של צלילה לתהום התאווה. משהו כמו החתמה נוספת של תעודת האין מוצא שלי מהתאווה.
הפחד הגדול באמת היה לחזור להשלמה המסוכנת שהייתה לי בעבר עם התאווה. כמו חולה במחלה חשוכת מרפא שהשלים בייאוש עם העובדה שהמחלה היא לא משהו שהולך לעזוב אותו. ונכנע לכל מה שהולך לעבור עליו בכל מה שקשור למחלה.
מעולם הרי לא הצלחתי להשתחרר מהתלות בתאווה, כמו סרט אימה מתמשך על פני שנים. כאשר סוף סוף מצאתי את הדרך ליציאה, הנפילה אם תבוא, הרי תוכיח שהדרך הזו היא עוד סצנה של אשליה קצת יותר ארוכה בסרט, שבסופו של דבר גם היא נגמרת עם התרסקות מזעזעת. אז בעצם לא התחדש לי שום דבר, ועלי להרכין את ראשי ולצפות עד סוף ימי לשותפות גורל אכזרית עם חדלון והתרסקות אישיותי בצל התאווה.
לצערי הרב, לפני יומיים זה קרה.
אחרי 182 ימי נקיות שהתחילו ממש ביום הראשון שנכנסתי הנה, זה הגיע. מהר מכדי שאוכל לעכל זאת. את התחושה שבאה לאחר מכן אני יכול לתאר כ"הלם" נזרקתי בבת אחת לתחושה המוכרת כל כך של חוסר אונים ואבדן הכרה תודעתית. הרגשתי כמו מישהו שנמצא בתוך קונצרט מדהים עם עשרות כלי נגינה היוצרים הרמוניה מדהימה. כאשר לפתע בבת אחת הכול משתתק לשתיקה רועמת.
מצד אחד היה משהו מוכר ונעים עד כמה שזה יישמע מוזר, בתחושה המוכרת כל כך, עם ההלם והתדהמה הרגשתי למרבה הגיחוך והאימה תחושה של חזרה הביתה. לתחושות, לייאוש, ולהשלמה הכל כך מוכרים לי. חזרתי להיות מי שהייתי עד לפני חצי שנה. גם למצבים קשים יש את סגנון ההסתגלות שלהם. התחושה הזו הפחידה אותי יותר משהפריעה לי הנפילה עצמה.
מהר מאד הבנתי, שלמרות הנפילה, אני נמצא במקום אחר משהייתי לאחר נפילות קודמות. למרות הכאב החד שהחל להיות מורגש בעצמה חזקה יותר, אחרי שהמח שלח כבר את הכאב לגוף ולנפש. הבנתי שבעצם יש לי כלים לנתח את מה שאני מרגיש, והיה לי הרבה מה לנתח...
ראשית הבנתי, שאין סיבה ללא מסובב ואין מסובב ללא סיבה. הבנתי גם שהפעם אני מחויב להפקת לקחים מתוך מקום אמתי ללא משא פנים, גם אם זה מחייב אותי באשמה. עמדה בפני האפשרות ליילל ולהתבכיין על עצמי ולשקוע עמוק יותר במדמנת התאווה. אבל כל עוד נשמתי באפי בחרתי לקום מיד ולקחת אחריות על עצמי.
ההתמכרות היא מחלה שאינה תמיד באחריותי, אבל זלזול בתרופות ובדרך הריפוי היא כן בשליטתי. חשיפת האמת אצלי הובילה להבנה די ברורה, שהכתובת הייתה כבר חרותה על קירות ליבי זה מכבר. מכל מיני סיבות שאין כאן המקום לפרטם לא יישמתי את הצעדים. הסיבות גם אם הנן כבדות משקל (והם כאלו, תאמינו לי..) לא משנות את המציאות! והמציאות היא שנמצאתי חשוף לחיידקי התאווה ללא השפעת אנטיביוטיקה. החיידקים לא ממש מתעניינים ברגישות שלי לפנצילין, הם פועלים בשטח באפקטיביות מעוררת השתאות, כל עוד הם יכולים לעשות זאת.
כבר כמה פעמים שמעתי על כך שמכל הנפילות הייתה אחת חשובה, והיא זו שהביאה אותנו אל ההחלמה... חשבתי שאצלי הנפילה המדוברת כבר התרחשה לה לפני חצי שנה, מסתבר שלא. עובדה, הנפילה ההיא לא הביאה אותי אל הצעידה המוחלטת בדרך ההחלמה, ולהלן התוצאות...
אני רק יכול לקוות ולהתפלל שיהיה לי האומץ והכוח לעשות כעת את הנדרש בכדי שנפילה זו אכן תהיה הנפילה היחידה הטובה שהייתה לי...
למען האמת כשאני מתאר עכשיו את הדברים חשוב לי לציין דבר מדהים. לאורך כל הערב עד למחרת הנפילה לא ממש התאוששתי, הייתי בסערת רגשות לא פשוטה שטלטלה אותי כמו בסופת טורנדו. לא ממש ידעתי באמת לאן לוקחת אותי הנפילה הזו. למען הגילוי הנאות, היו לי מחשבות לקום ולברוח. להתנתק מכל הסיפור וזהו. חסל סדר ניסיונות הגמילה מההתמכרות. מה שהיה איתי עשרים וכמה שנים, ימשיך הלאה עד ל...זיבורא בתרייתא. אבל כפי שכבר אמרתי כנראה שהתכנית חרצה כמה תלמים בנפשי. פתאום ידעתי ברור מאי פעם, שאם אני לא עושה עכשיו משהו חזק להתנתק מהתחושות, אני שוקע בביצה, אלוקים יודע לכמה זמן עוד.
החלטתי לשתף את החברים בנפילה. מבחינתי זה היה צעד מטורף. אני עם האגו המקולל, עם שלל מאות הפוסטים שכתבתי גבוהה גבוהה על החלמה ועל עוצמה. הרי כל פעם הצהרתי בענווה מעושה על כך וכך ימים של נקיות בתכנית, ממש מהיום הראשון שאני בפורום ובקבוצה. יש חברים שהייתי בקשר איתם כמישהו שאפשר לסמוך עליו. תמיד ידעתי לומר את משפט המחץ במקום המתאים. בקיצור, ממש לא מתאים לי להתערטל בציבור. למצוא את עצמי פתאום ביום הראשון לספירה.
אבל עשיתי את זה למרות הקושי. לאחר מעשה הייתי לאדם אחר. זה נתן לי כח שאין לי את היכולת לתאר. אם הספירה החדשה שלי תחזיק מעמד בע"ה זה היה הדבר שהתחיל אותה. לאחר השיתוף חשתי פתאום את אותה התחושה שהייתי רגיל אליה בהחלמה. כח מרענן השתלט עלי ועצר את כח האינרציה של הנפילה. אני מודה לקב"ה שנתן לי את הכח לעשות את זה ומיד. יש לי ספק גדול אם לולי זאת הייתי כותב עכשיו את דברי אלה. מן הסתם הייתי כבר לאחר שרשרת נפילות נוספות.
לא נותר לי אלא להתפלל ולקוות, שאשכיל להפיק את הלקחים הדרושים לצעידה אמתית ומחודשת בדרך ההחלמה מלאה בע"ה.
