שלום חברים,
לא הייתי כאן כבר זמן רב, ועכשיו שנכנסתי זה האשכול הראשון שראיתי מול העיניים. התרגשתי, כי הרגשתי בזה ממש השגחה פרטית.
אני לא יודע איך סופרים אותי - מה זה נקרא עוזב, מי שלא כותב הודעות או מי שלא בקשר עם התכנית? כי אני לא נכנס לפורום, אבל ממשיך לעדכן את הטבלה וב"ה נקי כבר 136 ימים.
למה אני לא נכנס לפורום? בטח יש לזה יותר מתשובה אחת. אבל נראה לי שזה קשור לתכנית 12 הצעדים.
אני לא נכנסתי לתכנית הזו, התלבטתי מהיום הראשון באתר לגביה ובכל זאת לא נכנסתי, לא כי אני בטוח שאני לא צריך אותה - אני לא בטוח בכלל - אלא כי אני לא מרגיש בשל להכנס אליה.
לא אכנס כאן לשאלה שנדונה אין סוף פעמים, על חוטא / חולה, או על מכור לעומת אדם רגיל. אני מכור, כי עשרים וחמש שנה הוצאתי זרע לבטלה בערך פעם ביום בממוצע, אולי יותר. כי ניסיתי אין סוף פעמים להפסיק ולא הצלחתי. וכי התרגלתי לעשות זאת בלי גבולות, והתייאשתי מהיכולת להפסיק - אפילו כשהפסקתי זה לא היה באמת.
אני בגמילה כבר שנתיים. התחלתי בטיפול אישי, שגרם לי לצמצם את הנפילות - מפעם ביום לפחות (כשאין מצב שאני נכנס למיטה ולא נופל), לפעם בשבוע, ואז לנפילה אחת או שתים בחודש, ואז לפחות מזה. בשלב הזה הכרתי את האתר, ועדיין לא כתבתי בו. רק אחרי שנה וחצי של שיפור איטי במצב גמלה בי ההחלטה שזהו, גמרנו, אין יותר הוצאת זרע לבטלה ואין אתרי פורנו.
אז נכנסתי לאתר, הפעם באמת, וגם לפורום - וזה מה שנתן לי את הכח לעבור את תשעים הימים הראשונים. חד וחלק, בלי הפורום לא הייתי מצליח. הפורום החזיק אותי בכל השעות הקשות, שהיו בהחלט.
אחרי תשעים ימים, חשבתי שהגיע הזמן לעלות שלב אחד נוסף: להפסיק גם עם הספרות הלא טובה, שהיא זו שמדרדרת אותי לתוך המחשבות הרעות. ושם נפלתי לגמרי. הכרזתי על הפסקה, יצאתי לדרך - ותוך שלשה ימים הבנתי שאם אני מתעקש על זה, אני הולך לאבד גם את ההישג הקודם. אז התקפלתי, אבל שמרתי על הכללים - אין אתרי פורנו, ואין הוצאת זרע לבטלה.
בתוך המצב הזה, שהוא מצב ביניים, אני נמצא עכשיו הרבה יותר קרוב לאדם רגיל מאשר בעבר. מה ששיניתי הוא בעיקר דפוס התנהגות - פעם כשהיתה מחשבה עולה לי בראש, היה לה המשך טבעי. היום לא. היום אני פשוט דוחף אותה החוצה.
זה לא שאין לי מחשבות. יש הרבה. אני מגיע לכאבים מרוב קושי, לא יכול ללכת ולא להתכופף, עד שזה עובר. אבל שיניתי דפוס התנהגות. אין הוז"ל ואין פורנו.
אני "מתגרד" על זה. קרה לי כמה פעמים שהתחלתי לחפש. אבל אפילו כשהאתר נפרץ ורימון לא שמר - אני לא נכנסתי. אפילו שחיפשתי.
אז אם הכל טוב למה אני כאן עכשיו? כי אני עדיין מרגיש "על הקצה". מרגיש שאני חייב להחזיק כל רגע, כל שניה, ברגע אחד יכול לחזור למצב הקודם.
אני ממשיך בדרך. אני ממשיך לנסות להבין - מה אני מקבל מהתאווה? מה היא נותנת לי? למה אני עדיין הולך אליה?
כשאבין טוב יותר, ואדע לקבל את הטוב ממקומות אחרים, אוכל להתקדם עוד שלב. בדיוק כמו שהתקדמתי בכל השלבים הקודמים.
זה המקום בו אני נמצא.
אבל בפורום שלנו, הוא עדיין שלנו מבחינתי, אין כל כך לגיטימציה למי שהחליט ללכת על החלמה בדרכים אחרות מלבד 12 הצעדים. יש לזה סיבה: 136 ימים אינם עדיין הצלחה שאפשר ללכת עליה. גם אני מבין זאת. על אחת כמה וכמה כשהם מלווים בהתמודדות ובמעידות - גם אם לא בנפילות - ורק אצל אדם אחד. ובכל זאת, לי יותר קשה לשתף במה שאני עובר, תחת האמירות הגורפות שהדרך שלי לא תצליח. באתי לפורום הזה כדי להתעודד, לא כדי לשמוע החלשות. וגם התעודדתי המון. אבל כעת, מצד אחד אני לא מרגיש שנכון לי ללכת על 12 הצעדים. ומצד שני, אני מתמודד ומתקדם בדרכי כל הזמן. אז אני לא מוכן לוותר עליה.
אולי יש עוד כמוני? כאלו שמתמודדים בדרכים נוספות, אבל קשה להם לבטא אותן כאן?
ובמיוחד שהרבה מהקשר כאן בנוי על הקבוצות, ונותן לפעמים הרגשה שאתה קצת מבחוץ.
ואולי אנשים מרגישים שהפורום הוא מקום זמני, ואחרי שהם קצת מתאוששים - הם הולכים הלאה.
חשבתי להשאר כאן גם בשביל לעזור לאחרים, אבל א. אני לא מרגיש מספיק יציב בשביל זה, וב. אני לא בתכנית הצעדים, עיין לעיל.
בכל זאת, הנה אני נכנס לכאן מדי פעם שוב, ופעמים רבות מוצא דברים שעדיין רלוונטיים לי לגמרי, או מרגשים אותי עד דמעות. כמו בלשוניות אחרות שפתוחות לי עכשיו כאן מהפורום.
נעים להפגש, די התגעגעתי...