תסכימו איתי ידידים שיש משהו לא הוגן בתובנה שאני חולה כמו הסודות שלי. אחרי שהלכתי כבר כברת דרך והבנתי שאני חולה, וזה היה ממש לא קל. נחתה עלי התובנה הקשה יותר, שאסור לי להותיר אף סוד בתוכי. זה נורא. מילא היו אומרים את זה למישהו אחר, ניחא. היה יותר סביר לו הייתה זו תרופה למחלות אחרות, כי אז עוד איך שהו זה היה נסלח. אבל לבא אלי, מכור לתאווה שאוצר בתוכו את סודות הגרעין, לא פחות. ולומר לו שצריך פתיחות מוחלטת? זה הזוי לחלוטין!
 
אלוקים אדירים! למה דווקא המכורים לתאווה שאוצרים בתוכם את הרגישים שבסודות, מדוע דווקא הם אלו שצריכים להוציא את הכול כדי להחלים?  למה לא יכולה להיות אלטרנטיבה רפואית אחרת?
 
שמעתי פעם סיפור נחמד על מורה שביקש מתלמידיו לשים תפוחי אדמה בתוך שקית אטומה, וללכת איתם במשך כמה שבועות צמוד צמוד אליהם, לכל מקום אליו הם הולכים. אחרי תקופה אסף הוא את כולם ויחד הם פתחו את השקיות. הצחנה הייתה מזעזעת... הוא הסביר להם שככל שאנו שומרים על הסודות שלנו סגורים וחתומים עמוק עמוק בתוכנו, כך אנו הולכים ומתמלאים בעובש המתפשט בכל גופנו.
 
לא מדובר באמת על מחלה אנונימית שבאופן לא מובן, התרופה היא הוצאת הסודות. כאן הסיפור שונה. הסיבה למחלה והמקום בו היא יושבת, הם הסודות. הם הולכים שלובי זרוע עם הפחדים והטינות, ומתדלקים את התאווה. זה קשה להיפתח, קודם בפני עצמי, ואחר כך בפני אחרים. האבסורד הגדול הוא שאפילו לעצמי היה קשה לי להיפתח. כל עוד לא כתבתי את הצעד הראשון, למרות שידעתי בדיוק את היסטורית המחלה שלי, לא ממש הבנתי את מה שהיא עשתה לי. גם לא הבנתי את חוסר האונים שלי בצורתו האמתית. 
 
אני יכול להמשיך ולהסתיר כמה מסודותי, אבל אני מבין שזו שאלה של חיים ומוות. ואני רוצה לחיות! מעולם לא רציתי לחיות כל כך, כמו מאז שגילית שעד עכשיו לא חייתי במובנה האמתי של המלה. אם יש חיים של ניצחון הולך וגובר על התאווה, אני רוצה אותם. ואני מבין שאצטרך לעשות הכל כדי להשיג ניצחון גובר והולך על התאווה, על הפחד, ועל הסודות שלי.

יש לי המון סודות.
חלקם נמצאים בזיכרון הנגיש וחלקם בזיכרון החבוי שבמוחי.
אחרי שכתבתי לראשונה את הצעד הראשון שלי, נגלו לי עוד סודות, אחרי ששמעתי צעד 1 של עוד 2 חברים, נגלו לי עוד סודות.
ואחרי שמסרתי את הצעד הראשון שלי נגלו לי עוד סודות.
ואחרי ששמעתי את הצעד הראשון של הספונסר שלי נגלו לי עוד סודות.

זו הרגשה כ"כ משחררת לגלות לעצמי את כל הסודות החבויים ועוד יותר משחרר זה למסור אותם מול חברי הטובים ביותר.

תודה לך, התמריץ הגדול כן לעשות זאת, היא התקווה הגדולה, שבהגיעי ליום בו לא יהיו לי סודות, אהיה חולה פחות.

שנזכה.

והסוד הגדול ביותר שלי הוא שיש לי סודות. סודות שאשתי לא מודעת על קיומם. סודות שהחברים בביהכנ"ס ובקהילה לא מודעים. וסודות גדולים יותר שאני לא מודע להם.

אכן דברים חשובים. זאת בדיוק המהות של המשפט "אני חולה כמו הסודות שלי", כיון שהמחלה היא הסודות אז ההחלמה תהיה בהוצאת הסודות וחשיפתם לאור.

בפירוש לא קל, אבל משתלם מאוד.

מחזק מאוד באמת הדוגמא של התפוחי אדמה ממש מתחבר אליה
צריך הרבה התהונות קצת להוציא את כל הסודות אח כמה זה קשה

תודה רבה על פוסט כ"כ קצר וכ"כ קולע !!

זה מעניין - שהתקשורת ביני לבין אמא שלי - תקשורת חולה מאד

כי אני כל הזמן אוהב להסתיר ממנה, והיא אוהבת את הדרמה

לחפור לי - למי אני קשור, מה אני עושה, ואני יודע לטמטם אנשים...

בקיצור יחסים מאד מאד כואבים שיושבים על סודות...

מאמין שעם הדרך - צעדים, דברים יפתחו