היום במוצאי הצום, אחרי שעות שאני עומד שליח ציבור, והשירה ובית הכנסת הצפוף, היה לי כמובן חם והזעתי, ואז יצאתי החוצה אל הרחוב הקר ומיד עלתה לי מחשבה בראש שזה לא טוב כי אני עלול להצטנן מהמעבר מהחום אל הקור. באותו רגע ידעתי על מה אכתוב הלילה, ידעתי שאכתוב על הדרך בה הצטננתי לא רק באופן פיזי אל בעיקר באופן רוחני, על הדרך בה המחלה שלי החמירה עם כל נסיון נוסף להתעלות ולהתחבר לקדושה.

הנה, יום כיפור לפני שנה. שמע ישראל, ברוך שם, ה' הוא האלוקים. אני מתרגש באמת, מתחנן אל אלוקים שהשנה הזאת תהיה שונה, שאחרי יום כיפור לא יקרה לי מה שקרה לי אחרי ראש השנה. שלפחות השנה, אצליח לא ליפול ולא להגיע למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. אני בוכה. פעם בשנה שבה אני נותן לעצמי לבכות זה הפעם, רגע לפני צאת הצום. אצלנו מנגנים ניגון סוער בקטע שלפני התקיעה, ובו אני נותן דרור לדמעותי ומתחנן לקבל כח להפסיק כבר. מתפללים ערבית, עושים הבדלה וטועמים משהו ואז אני יוצא החוצה אל הרחוב, אבל למרבה הפלא, בזמן שאני "תפסתי מלאכים", בחוץ עולם כמנהגו נוהג. איזה הלם זה ואיזה מכת קור קיבלתי. החום הגדול וההתלהבות עדיין מפעפעים בצד אחד של הלב, אבל הצד השני כבר מושך להביט ולהתחיל לפזול.

לא משנה אם זה החזיק עד סוכות או שזה לא שרד אפילו עד שם, הנקודה היא שבסופו של דבר שוב הייתי שם. ואז, בימים של קרח נורא, אני מנסה לחשוב על החום של יום כיפור, על ההתרגשות של תפילת נעילה, על הבכיות של הניגון הסוער. משהו לא היה נראה לי הגיוני (היום אני מבין שזה מאוד הגיוני). האם "אני" הוא זה שרוצה להתעלות ולהתחבר או שמא "אני" הוא זה שנמשך לתאווה בכח עצום ובלתי מוסבר?

והניגוד הזה שגרם לי לפיצול אישיות נורא, רק החמיר את המחלה. ככל שהעליה היתה גדולה יותר ומרגשת יותר, כך הנפילה וההתרסקות שאחרי היתה גדולה יותר. ממש כמו לצאת מבית מחומם היטב לרחוב קפוא - ברור שהצטננתי. ומעגל הקסמים לא נשבר אף פעם. היו שנים שכבר לא רציתי להתרגש בימים הנוראים, כיון שהעדפתי לא לעלות ולא ליפול, אבל לא יכולתי. היה לי רע במחלה, והימים הנוראים נראו כמו הזדמנות מצויינת לעשות סוף לכך - סוף סוף. אז שוב התרגשתי ושוב בכיתי ושוב נפלתי ושוב קפא לי הלב.

והנה הגיע יום כיפור תשע"ג. חסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - זכיתי להגיע ליום הזה עם 279 ימים של נקיות. מדהים לגמרי. אז מה עושים ביום כיפור השנה? אני יודע שזה לא התפקיד שלי לדקור את עצמי בלב כאשר קוראים את קריאת התורה של מנחה, וגם לא התפקיד שלי לשבור את עצמי בכל קריאת "חטאנו צורנו" והדומה לו. אבל בכל זאת, יום כיפור... אז אולי פשוט אעשה תשובה על שאר העבירות כמו לשון הרע וכאלו? נראה לי מגוחך. אני מרגיש כמו אדם שהועמד לדין על רצח ולבסוף הסתבר שהוא לא רצח אז מעמידים אותו לדין על כך שבדרך לאירוע (שלא היה בו רצח) הוא נסע באדום. נו, זה הרי בדיחה. אחרי שנים בהן אני בוכה על הדברים הכי חמורים, פתאום מסתבר שאני חולה (מה שמביא גם להחלמה ולהפסקת המעשים הכפייתיים), אז כעת אבכה על זוטות?

בערב חג, חבר האיר את עיניי כשאמר שיום כיפור זה לא לבכות איפה שרוצים, אלא לעשות את מה שצריך. הוא סיפר על בעל התניא שפעם ביום כיפור הפסיק בתפילתו ויצא ליער לקצוץ עצים להכין מרק ליולדת גלמודה. האם לא יכלו לשלוח מישהו אחר שיעשה את העבודה? אבל יש כאן מסר חזק בסיפור. כל יהודי רוצה ביום כיפור "להרגיש", להיות בבית הכנסת, לבכות, להתרגש, להתחנן וגם להרגיש חוטא. ככה אנחנו. אבל בעל התניא עוזב את הכל והולך לעשות את מה שצריך לעשות. כי יום כיפור זה לא איזה יום בו אני עושה מה שאני רוצה (אפילו לא דברים נעלים וחשובים) אלא יום בו אני צריך לעשות את מה שנדרש ממני. ולכן, אם ביום כיפור תשע"ג מה שנדרש ממני הוא לא להרגיש חוטא - אני לא ירגיש חוטא. ולמרות שיום כיפורים בלי הרגשת חטא זה כמו פסח בלי מצות, אבל אם זה מה שנדרש ממני - זה מה שאעשה.

אז מה אבקש במוצאי יום כיפור תשע"ג? אבקש המון. אבקש יום אחד נוסף נקי.

ככה (כשקראתי) התחממתי במוצאי יום כיפור... תודה רבה.

סוד...

זה פשוט מדהים !!!

גם עלי עבר יום הכיפור הכי הכי שהיה לי אי פעם.
נראה לי שבפעם הראשונה בחיי שהצום עבר עלי די בסדר. (מאוד קשה לי בצומות)
התפילות היו מאוד מרוממות והתחושה היתה ממש של קרבת אלוקים.
יותר בכיתי בקטעים בהם אני מודה לקב"ה מאשר בקטעים בהם אני מבקש סליחה או מחילה.

לגבי עניין הוידויים -
אני התייחסתי לזה, כמו שכבר כתבתי על כך לפני ראש השנה, לא כעובר עבירות בשוגג או באונס, כי הרי אני חולה.
אלא פשוט כאחד שמצטער שבהמתו הזיקה ברשות הרבים.

בס"ד
לסוד הכניעה היקר!
ביום הכיפורים האחרון הרגשתי גם "הצטננות"
למרות שבבית הכנסת המזגן עבד על קור מקפיא
ובחוץ בשעות הלילה המוקדמות היה די חמים...
הצטננתי בערך אחרי חצות לאחר שהקמתי את הסוכה
והתחילו מחשבות טורדות את מוחי  :-\
אז מאוד התחברתי לדבריך אלו
אך לעניין שיש להסיר מעצמי כל אחריות למחלתי
לא כל כך הבנתי...  ???
נכון שחליתי במחלה נוראה ואיומה
מסוכנת, כואבת, חשוכת מרפא, מיסרת וכו' וכו'
אך בהחלט מרגיש שיש לי חלק של אחריות במחלה הזו
לפחות בשלבים המוקדמים של המחלה שהבאתי על עצמי...
זו לא מחלה שנדבקתי מאיזה "חידק" או "וירוס" שהסתובבו ברחוב...
לכן בוידויים לא הרגשתי מנותק מאחריות ל"מחלה" ובהחלט בכיתי על מצבי...  :'(
וכשאמרתי בוידוי "מה אני"- חשבתי בליבי "מכור- סקסוהוליסט" ודימעה ניצנצה בעיני
וקהל המתפללים שמע וחשב (מן הסתם) "איזה צדיק החזן הזה..."
ולא ידעו שלא מדובר בצדיק מיוחד אלא ב"מסכן..."  :-\
אבל בהחלט מבין שיש הבדל מהותי בין הבכיות של השנים האחרונות
הבכי של יו"כ תשע"א - כנראה לא היה מספיק כדי שה' יראה לי את האתר הזה את הפורום ואת החברים הנפלאים
הבכי של יו"כ תשע"ב - כנראה היה בו משהו שהיה מספיק אמיתי כדי שה' יאיר עיני להגיע ל"שמור עיניך"
                        (לא יודע למה כי זוכר את היו"כ הזה מתוך משבר של נפילות קשות באינטרנט... אבל עובדה...בשנה זו הגעתי לכאן)
הבכי של יו"כ תשע"ג - נראה לי שהוא כבר משהו אחר עם קריאת כיוון יותר ברורה
                        (אבל עדיין לא מרגיש שהמצפון שלי נקי בקשר לתאוותי למרות שהודתי במחלתי...)
אשמח להבהרות אם הגישה שלי מוטעית (נראה שיצאתי מהקוצנזוס... :-\)   

סוד הכניעה היקר יישר כוח [עם מנגינה], מדהים לראות איך אתה קולע כל פעם ללב הציבור עם פוסטים מושקעים וחכמים.
גם אני ביום הצום התלבטתי מה אני צריך להרגיש ומה לחשוב בווידוי , (חששתי שאצטרך לכוון רק בחטאנו לפניך, בווידוי פה) ואז, באחד הווידויים עלה בדעתי שבעצם אנו לא אומרים על חטא שחטאתי ביצר הרע לפניך, אלא על חטא שחטאתי מלפניך ביצר הרע אני עומד ואומר לה' החטא שחטאתי שלא הייתי מלפניך שלא נתתי לך את השליטה על חיי וכפועל יוצא נתת לי את העבירות להזכיר לי להחזיר לך את ההגה, והחטאים שמזכירים זה כמו הצעד [הראשון?] שמקריאים בציבור את היסטורית ההתמכרות כדי לשחרר ובעצם [כך הבנתי] להחזיר לבורא את השליטה גם על הטעיות ולומר לו שאפילו לטעות אנחנו לא יכולים מבלעדיו.
נ.ב מי אני היקר, איזה תגובה נפלאה, ג"א מצטרף לשאלתך 

תודה רבה על הפוסט הנפלא!
אצלי יום כיפור השנה עבר ג"כ בצורה רגילה כזאת בלי יותר מדי ריגושים או משהו, מה ששנה שעברה היה מאד חזק!

כחודש לאחר יו"כ גיליתי את הפוסט הנפלא הזה.

יישר כוחך סוד.

מעט הערות ברשותכם

mi כתב on 27 ספט' 2012 08:59:


סליחה שאני חולק עליך אבל זה כן חיידק (בעצם "חי-עב") שמסתובב(ת) ברחוב. האם תוכל להאשים עצמך על כך ש"נדבקת?" האם בחרת דווקא (להכעיס) לעבור דרך המקומות הנגועים?

mi כתב on 27 ספט' 2012 08:59:


היא הנותנת. אם הגעת ליו"כ בשפל המצב הרי שהבורא ראה זאת והכריז "הגיע זמן גאולתך"




אכן התייחסות נפלאה ראויה לשמה. (נושא המחלה-חטא המשיך לשגע אותי למרות כל המאמרים שנידונו פה בעבר בהרחבה. עדיין "חששתי" מה יקרה אחרי..... אם פתאום אראה שמשהו פה לא כ"כ מסתדר. והנה קיבלתי תשובה המניחה את הדעת. תודה שמואל על הבהרת הענין בצורה מיישבת את הלב)

מקפיץ