מכור. די לכך שהתכחש והוליך את עצמו שולל. שידע את האמת, כמה שכואבת. יצא החוצה, לא שם לב לרצפה הרטובה ולדמות שצעקה בעקבותיו. צעד צמוד למדרכה, מניח לצלליות שיצרו המנורות לחוג סביבו. התמכרות היא רק סימפטום, ככה אומרים, היא מוכיחה שיש בריחה לסיפוק רגעי מהתמודדות פנימית. הרחיב את הצעדים. ממה הוא בורח? צלו התארך לפניו, סיים את הרחוב. החל לדשדש בַחולות, גרגרים השתחלו בין אצבעותיו ורוח בלי קול התערבלה בחול כמו הוריקן. אולי זה רק הֶרגל, בלי קשר לכך שהוא בן יחיד בלי חברים. עצם עיניו מהחול שנישא באוויר, מה זה משנה ממה זה בא. זה קיים. קיים בו. הוא התעה את עצמו כל הזמן, השלה את עצמו שהוא יכול לשלוט רק אם ירצה. הוא חומרי. תאוותן. מטומטם. מכור. אולי בגלל שהכריז מלחמה. שטויות, בין כך ובין כך לא האמין באמת שינצח. הכל היה מכור מראש. גלגל של התמכרות. בלי עתיד, בלי עתיד, מלמל לעצמו.
הדבר הראשון שקלט הייתה כרית שחבטה בו, לאט חדר גם קול, "תקום כבר, סער." כששמע פכפוך מים מצמץ מול בהירות החדר, זיהה צללית אדם, שיער ג'ינג'י ארוך וחצאית, "מה את רוצה מהחיים שלי?" אמונה סדרה פוני סורר, "טמבל, השעה אחת, סגרת בייגלה עם שומשום. אתה קולט? שלוש עשרה שעות!" זיהה בה מבט חציו מודאג חציו מרוחק, "טוב, קמתי. שחררי אותי מהנוכחות שלך," אמר בחדות כנגד המבט. בכל מקרה עבר זמן תפילה. אחז בשמיכת הפּוך, בהה בגיחוך מריר בסמיילים על הציפית והצטנף בתנועה עוברית. אין באמת סיבה לחיות. לשרוד, תיקן, הישרדות נעשו החיים שלו. הסיבה היחידה היא אולי בשביל להיות נאהב, בשביל מישהי שאתה תהיה מאוד חשוב בשבילה ושתאהב אותה. וזה דבילי, כי אם בשביל אחר אתה מסוגל לחיות, למה אתה לא יכול לאהוב את עצמך?
הדף את הדלת. "תכלת עד האופק, צהוב של חרציות," אסתר שמיר שרה בצלילות. אמונה הגבירה את ווליום הרמקולים, "כמה פשוט להיות, כמה פשוט לחיות". למי היא מוכרת את בלבולי המח האלה? איפה היא חיה? גם אם אי פעם יוצאים ממעגל ההתמכרות, אי אפשר להיגמל לגמרי: סופרים ימים נקיים. כמו שלעולם לא יוכל לעבור טסט ראשון אחרי שנכשל. המילים שהוציא אתמול בפעם הראשונה ריצדו מולו, מלמל לעצמו כמו הד, אני מכור. מכור. אבוד. שנא את עצמו, העצמו שחוסם את כל הכוחות שלו. "הוא נהיה סגור, עצבני, לא עושה עם עצמו כלום", אמונה החזיקה בכתף פלאפון אדמדם ותקתקה במרץ בלפטופ עטור מדבקות, "מצאתי בהיסטוריה של האינטרנט כל מיני אתרים. זה דוחה. אני לא מסוגלת לראות אותו ולדבר איתו כרגיל, הוא מגעיל אותי". סער פתח כדי ראש את הדלת והציץ לחדר, היא הרימה את עיניה והשתתקה. "מי מגעיל?" שאל, שמע כמה מילים. היא הסמיקה וכיסתה את הפלאפון, "הכלב של הדס," אלתרה ומול המבט התוהה הוסיפה "אתה יודע, הקטן והמכוער, עם הפרצוף המעוך". "יאו, מרתק," גלגל עיניים. ניגש למחשב, שירים, אסתר שמיר, במקום הכי נמוך בתל אביב, והעביר לפזמון. "בחמש נגמר הלילה, בחוץ ודאי השמש כבר עולה. ואני איתך הלילה כי נגמרו לי השמים, ושכחתי איך להתחיל מהתחלה". אם היא לא מדברת איתו לפחות שתשמע אותו ככה. "אז מה אמרת, מתי השיעור המסכם, כן גם לי נמאס מהמרצה הזה, הוא מנסה לחקות את הרטוריקה של אובמה," צחקקה. לא שומעת. כאילו לא מספיק כל הצרות שיש לו על הראש, כל הזמן מתחמקת מלדבר איתו כמו פעם, כמו אחות גדולה אוהבת ותומכת. הרגיש לבד לבד. אבל גם היא לא תעזור, קודם כל הוא צריך להתחבר לעצמו. לחבר את עצמו. או להעלם.
אמא הרימה כף מקערת המרק, נגעה בה בהיסוס ובלעה. הרימה אותה והסתכלה בבואה ההפוכה שהצטיירה בה. "אבנר, מה קורה עם סער, הוא הולך ומתפגר בבית, הישיבה התקשרה, אני לא יודעת מה לעשות איתו", אבא בחש בקערה, "הגיל," פסק בתמציתיות. אם זה היה סרט, הפס-קול היה גובר במוזיקה דרמתית או שהיה נפסק וכל רחש היה נשמע. אבל סער לא הבחין בסצנה, הוא נכנס למטבח והכניס ספל למדיח כלים, תוך כדי שפלט שלום אגבי. "סער," פנתה אליו אמא, "התקשרו מהישיבה, יש עוד מעט בקורת של הצבא, ביקשו שתחזור". הוא גיחך, "אולי עדיף ככה, יגייסו אותי, יהיה עלי מפקד ומסגרת ולא יהיה לי זמן לשטויות," ובאותה נשימה הוסיף, פותח אופציות "ואולי גם להוריד את הכיפה תוך כדי". אמא החליפה מבט מבוהל עם אבא. "נו, סתם, אמרו שתהיה מלחמה בקיץ. כדאי לנצל אירועים כאלה," אמר ושילב רגליים כשנשען על השיש. אבא צחקק, "בגילך על הנשק שלי היו שלושה איקסים". אמא נרעדה וסער נעמד ופנה לצאת, "אני אסע מחר".
מנורות כביש מצמצו מרחוק ונראו כמו פס רציף של אור רץ, עצים זעו סביבו ובין הענפים אופק של הרים שחורים עלה וירד בכל פסיעה. זקף קומה נשם עמוק והישיר מבט קדימה, שולח רגליים לאבנים קטנות בשביל. רץ. עיניו צרבו מזיעה והוא נשף בקול. ואז ראה רק את הדרך השחורה שלפניו. עלייה. צמצם צעדים והמשיך בכבדות. לא להפסיק. לא להפסיק. לא להתחשב בעצמו. לפרק את עצמו, את העצמו המכור. הגביר את הקצב. ספר צעדים אחרי הפניה שמאלה, הוריד תוך כדי התנשפות את הבגדים והשתחל לבור המים. אולי הקיפאון ינקה אותו, יוריד את הגופים הממאירים שלקחו חלק ממנו ועשו אותו אחר. צמרור רטט בכל גופו כשרגלו נגעה במים. ניתק את ההיסוסים ועזב את החבל. המים עמוקים וקרים. הוציא את הראש, נשם בלהט את האוויר רקוב. הכניס את עצמו למים עד שחש קרקע בוצית. לא לנשום. לגמור אותו. להרוג. להפסיק לחיות בסתירה הזאת בינו לבינו. אם הוא לא יהיה גם לטפיל לא יהיה קיום. דמע עמוק בפנים. פלט לאט בתוך המים בועות אחרונות, הביט בהם, איך שאויר מתהלך במים. הרגיש את הדחף לעלות. איך גופו זקוק לאוויר. איך חלם לבנות בית בהר מבודד עם עץ דובדבנים ועץ שעושה הרבה צל שירכיבו עליו ערסל או נדנדה והם יצחקו מול הנוף, והוא ילחש לה אהבה. התרוקן מכל הרצונות ואחז חזק בבליטת סלע. רפיון התפשט לאט באיבריו. משום מקום כח אחרון של הישרדות בעט אותו החוצה, לגם את האוויר כהלך מדבר. אין לו אומץ. הוא לא מסוגל. נדחק החוצה. משב רוח סימר את כולו. ספג את המים בבגדים. כנראה שזה יותר מסתם חלק ממנו. כנראה שהוא כזה. אין לאן לצאת. צריך להשלים עם זה. לא לנסות להשתנות ולא להיות הוא באמת. להשלים עם המציאות. צלצול פלאפון חלחל באיטיות לראשו ופסק. שמונה שיחות שלא נענו. עוד צלצול. "כן, אמא," השיב מסווה את השפתיים הרועדות. שתקה. "סער, אני דואגת לך," אמרה לבסוף בכאב, לאט, "רצינו ללכת לאכול איתך משהו בקניון", שמע ברקע את אבא אומר "רבקה, תני לילד לגדול" דמיין יד מונפת של "עזבי". "מצטער, היה משהו לא מתוכנן," מלמל, "אני חוזר עוד חצי שעה". "טוב," אמרה בקול עדיין דאוב "אני מכינה לך ארוחת ערב, אל תאחר".
"מקום פנוי?" שאלה רטורית בחורה עם סרפן וקוקו, "כן" ענה רטורית וניסה לזכור איך מתחילה המנגינה של "איפה הן הבחורות ההן" כדי להתחיל איתה. תקעה אוזניות ורוק כבד עם צעקות באנגלית הרעיש ברווח בניהם. טעם רע, חשב והשעין את הראש על השמשה, חש את הרטיבות הלא רטובה של השיער שלו מהבור. הוא כזה אפס. אבל כזה הוא. האוטובוס התמלא. רעש לבן של דיבורים וצלצולים. מלפניו ישב סטודנט עם מחשב נייד וסרט מתורגם, מבין המושבים הציצו פרצופים ועיניים. מאחוריו קשקשה בלחש בדיבורית נערה עם חבר שלה, הנער שישב לידה דיבר עם חברה שלו בפלאפון ותופף על המושב, פטפוטי סרק, יש שבשבילם זה רק דרך ואמצעי להתקרב ויש שממלאים טקס פולחני באוטומטיות אדוקה. יושבים ביחד ומדברים לחוד, אחרי שעה ארוכה אמר "טוב, ליטל, נדבר כבר", כאילו שעד עכשיו חתכו בצל. זקן תימני מקומט מולל עלה גת ולעס מתוך שינה. איך אנשים חיים ושלמים עם עצמם. ניסה לחקות לעיסה. ואפאטיות. דקירות נגחו בו. "אם יש לך שמש" התחילו לשיר המכשפות בפלאפון, לחץ על הירוק. "סער, מה קורה איתך, דואגים לך", נשפך קול, כן בטח, היום הביקורת, "אתה בדרך?" "כן," השיב. צל של הר טפס על האוטובוס. רשרושים בפלאפון. התנתק. אין קליטה. אין. הוציא פלאפון התעלם מ"זהו" מלא הייאוש של הפרופיל ונכנס למשחקים. סנייק. המשיך לפתל את הנחש שהתארך. אחרי ששבר את השיא ונפסל הציץ בשעון של הבחורה, רק ארבעים דקות עברו. הוציא את הנגן, שׂם את אביתר בנאי בדיסקים הראשונים, כשהוא שר והכאב היה עצור. אחר כך העביר ל"רואה תא תוארל" שזה "לראות את האור" של אפרת הגוש, והחזיר והחזיר, שמע שוב ושוב "ונפלתי לארץ בשקט, עצמתי עיני, אטמתי ליבי. והרגשתי איך אני מתפרקת, מכל כאבי, מכל בדידותי", התרפק על איך שהמילה "מתפרקת" מתפרקת בכל אות ותו ועל "בדידותי" הכמעט מוחשי ונהנה מהעיבוד המינימליסטי והמשובח, לא הבין איך "ולרגע יכלתי, לברוח, כנוצה על כנפה של ציפור. ויכולתי לעלות, גבוה, לראות את האור", כשלא קרה שם כלום בין הבית לפזמון והחזיר שוב לבית, לקול הכואב האמיתי, בלי עיבודים, בלי שקרים. וזאת המציאות. וככה זה וזהו. אילו רק היה יכול לברוח. לא, אין לו לאן. אין לו ממה.
חלונות מרובעים מסגרו שמים כחולים, עצי אורן וכמה ציפורים שהתעופפו בין לבין. אם היה נעמד היה רואה את שכונת האברכים בקצה הישוב, אך הוא ישב בחדר ופקק את אצבעותיו. מחפש מילים. למרות שפחד להיות חשׂוף למבטים חיצוניים, כבר לא אכפת לו לדבר, הוא לא ייקח את הסוד לקבר, אם כבר אבוד אין מה להפסיד, אפילו אם הרב ידע ויסתכל עליו במבט נתעב ששמור לאנשים גדושי חומריות. אין דרך אחרת. הרב אלי התבונן בו בסבלנות. שבוע הוא בישיבה, לא מוצא את עצמו. אחרי שאהוביה התיישב לידו הסתכל עליו ואמר "אתה יודע סער, אני מקנא בך?" ולמבטו התוהה המשיך "יש לך מבט מלא תמימות זכה," תופף קלות על השולחן וסידר פאות, "אתה מבין, אני יש לי תמונה בראש שלא עוזבת אותי מאז התיכון". לעזאזל איתו, הרהר תוך שהנהן לו, מה הוא עושה מתמונה כשלי יש עשרה ג'יגה שמסתובבים בראש. עזבו אותו כוחותיו והוא נפנה לרב. ליקט שאריות אומץ והרטיב שפתיים יבשות, "הרב, בזמן האחרון גיליתי שיש לי בעיה, אני לא מצליח להתמודד, להתקדם," פתח בקול מדוד ושקט, הרב אלי הביט בו בעיניים טובות ושילב רגליים, "כן, שמתי לב שבשבוע האחרון אתה קם מאוחר". סער הרגיש את כל כולו מתפורר, את קרן התקווה היחידה נעלמת וכל הבניין שבנה מתרסק. אין מצב שהוא יספר לו. חש עמוק בלב בחלל השחור. הרב אלי המשיך לגלגל שיחה על לקום כארי לעבוד בוראו, סדר שינה נורמטיבי, סיפורי צבא על סדרי שינה נורמטיביים וחשיבותה של המסגרת בשעות קימה. אין מי שיבין. אין עם מי לדבר. סער היה רחוק.
שורות שולחנות ומשני צידיהם בני תמותה מתכופפים לצלחות. מזלגות נוקשות. לסתות עולות ויורדות. חריקות שיניים. התפצחויות. בליעות. ישב בחדר האוכל, שמע כאילו מישהו בחדר עריכה השתיק את המלמולים והגביר את הווליום של הרעשים. כל השרירים בַפנים זעו, מתכווצים מתרחבים. השריר מעל האוזן בקו העין שאצל אנשים קרחים אי אפשר לפספס כמו פועם מעצמו. לעיסות. לעיסות. לא יכל לגעת במזלג, באוכל. ללעוס, לבלוע. תחושת גועל רוקנה אותו מכל חשק. שמע את הנשימות שלו משתלבות בלעיסות ואת הבליעה מרוכזת בפנים. שאיפה, נשיפה, שאיפה נשיפה שאיפהנשיפה. בליעת רוק. גרוגרת עולה ויורדת כמו טעינת רובה. הניח את האגודל באמצע הצוואר ליד הסרעפת. תיק, תיק, תיק תיק תיקתיק. שאיפהנשיפה. תיקתיק. בליעתרוק. תיקתיק. תיקשאיפהתיקתיקנשיתיקפהתיקתיקבליעתירוקתיקשאיפה. הכל נראה חסר תכלית. בשביל מה לחיות?
התפרץ בו. כאילו שד רעֵב חבק בו, כמו מסומם שמשתמש על בסיס יומי. חשב ששמע מרחוק צחוק-טירוף מאיזה שיר אריאל-זילבר בתת מודע. לא הצליח לעקוב אחר המניעים. הסתכל על עצמו כאילו מבחוץ. ראה אותו שולף מתחת לכרית של יאיר את המפתח, יוצא מהדירה ורץ כאילו ימות אם לא, נכנס למזכירות, נועל, פותח את המחשב. שוקע. שוקע. חוזר לחדר מלא ריקנות. למחרת הביאו רב שידבר על "הטומאה, העצבות, הטהרה והשמחה", מפה לאוזן טענו שפרצו לאינטרנט, נכנס לשיעור באמצע, התיישב מאחורה. "החטא חיצוני לאדם, האדם מיסודו טוב," העביר מבט נוקב בין התלמידים, נדנד את הסטנדר ופתח גמרא, "מסופר על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, ולאחר שזונה אחת אמרה שאין לו סיכוי לחזור בתשובה הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו קודם כל נבקש על עצמנו, אמר אין הדבר תלוי אלא בי," עצר לרגע את הנדנוד, ליטף את זקנו והגביה קולו, "אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. אפשר לחזור בתשובה!" לא יכל כבר. רץ לחדר, הדף את הדלת ונשכב אפרקדן במטה. על מי הם עובדים, רבי אלעזר בן דורדיא היה מכור אבל הוא לא נגמל, הוא בחר בדרך קלה, הוא מת, בכה ומת, אם היה ממשיך לחיות היה ממשיך ליפול. עקב בתקרה אחר קורי העכביש שנעו עם הרוח וכיסה עצמו בשמיכה. הלוואי הייתי מצליח למות, הרהר, מתפטר מכל ההתמכרות הזאת, שחיצונית לי, שחלק ממני. חבל שאין לו אומץ להתאבד. קולות לימוד הדהדו מרחוק, בקרבו חש צורך להתחפר למיטה. לברוח. למצוא שוב את הסיפוק הרגעי. ואת המעגל הלא נגמר של הסיפוק והריקנות. קרקעית מלאה קיא. לחץ עם שיניו על השפה חזק, בא נהיה כנים, פנה לעצמו בלשון רבים, אליו אל עצמו, מגלגל את כל הבלבולים בינו לבינו במשפט אחד, אני רוצה לצאת מזה כן או לא, בלי אקט אוטומטי של בריחה לדף. חלחלה בקרבו הכרה ברורה, עצם עיניים, "אלוהים, אני חסר אונים מול עצמי. כל כך רוצה וכל כך לא. אני לא יכול להתמודד לבד, תעזור לי בבקשה. תן לי להבין מה לעשות, תן לי כוחות". הוציא את המילים ממש מהפה. ביטא אותם בשפתיים מילה מילה. אלוהים. אני מכור. חסר אונים. אתה בראת אותי. רק אתה יכול. דמעה שרטטה דרך על לחיו. תחושת קרבה, כמו כל הנפילות היו כי הטיל הכל על עצמו ושכח אותו. הרפה. הוציא מילים שנגדשו בו, רוקן את כל הכאב. השתחרר בו משהו וראה איזה פיסת אור. מקום. חיבור. ובעיקר: דרך. מסלול. החלמה. לנשום.
צ'אקלקה כחולה נעה במעגלים, זורקת צללים מהובהבים. פעם בְלילה רכב הביטחון סבב באיטיות את הישוב. נע לאט, אוחז בסנדלי שורש, חש שרידי חום באספלט. תן בודד שעט בין הבתים, בורח. ריח עז של רטיבות התפוגג באוויר. ציוץ שרק מכל עבר, צינורות השקיה פסקו, אויר ומים התקוטטו. שלוש בלילה. שעה של שקט. של לבד. הניח את הסנדלים והתיישב על ספסל באמצע הדשא, כינס את עצמו, הצטנף. כבר חודש הוא נקי, אחרי ימים שהמחלה כמעט החזירה אותו, הבין שזה חלק מהגמילה. הֵריח את כל האוויר המים והאדמה. וכמו משום מקום הציפה אותו תחושה עמוקה. הארה. הרגיש את הקו המתעתע שמבדיל בין החיים למוות, הניצוץ, הנקודה הקטנה שמפעילה את שריר הלב, שמחברת בין חומר לרוח, מביאה למקום אחר. נשם אותה לאט. כל מילה ממוחזרת קיבלה אור שונה, זווית מחודשת. שמע את הקול האינטימי שלה, הצד האמתי והפנימי, כמו במילה לְהַתְחִיל. נשכב על הדשא, רסיסי טיפות התנוצצו מאור פרוז'קטור כמו אגלי טל של בוקר, נרטב. עצם עיניים. צליל שגרתי של דופק הצטלל. העניק משמעות. חַיִּים. נשם עמוק עד שהראוֹת הסתירו את אצבעות הרגליים, והוציא בנשיפה ארוכה את הכל על כל חצי העולם הלילי שניבט מכל הצדדים יחד. שְחור השמים התבהר, כמו הסתלק לצד. ולפתע ראה את כל האור שמעבֶר. אור בלי סוף. האור שמחייה את הצללים. ושביל מפותל עולה ויורד נושק לשער, זינק והתחיל לרוץ יחף, כמו חדש, רץ, רץ, כל כולו רץ, כאילו האור חבר את תוכו, חיבר את כל גופו. כפות רגליו לטפו את השביל, נוגעות לא נוגעות, שמע מנגינה מגששת דרך, תו, תו, צליל, תן מיילל במרחבים פתוחים, נשיפות קצובות של רוח, צעדים לוחשים שלו. והירח חייך חיוך דקיק.
זה מכאן:
www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=63262
וכן. חדש כאן.
מבואס, במיוחד מהבטחות שלא הצליחו.
ושמח להיות כאן, אולי באמת אפשר להצליח
