בספר הלבן מופיע שלנו המכורים אסור להיות עכב"ר שזה ראשי תיבות של עייף, כועס, בודד, רעב.
זמן רב אני מהרהר מה בדיוק קורה לי כשאני עייף, ביחס לתאווה.
בבוקר הושענא רבה, לאחר לילה שלם שהייתי ער, היתה לי ההזדמנות...
חלק גדול מהמחלה שלי הוא התת המודע.
אם המחלה שלי כולה היתה רק במודע, מן הסתם שהדרך להתמודדות איתה היתה קלה יותר, הבעיה שפעמים רבות אני רוצה לנסוע לטבריה "רק בשביל להתפלל בקבר של רבי מאיר בעל הנס" ובתת המודע רוחשת לה התאווה כאשר המטרה האמיתית היא לשוטט בכינרת... אני הולך לקניות "רק כדי להיות בעל טוב ולהקל מאשתי את העומס" כאשר המטרה האמיתית היא לפלרטט עם הקופאית וכו' וכו' כל זה מתרחש בתת המודע, סביר להניח שאם זה היה במודע היה לי יותר קל להרגיש ולהבין שאני חסר אונים.
התכנית הנפלאה למדה אותי להיות מודע לעצמי ולמעשים שלי, כך שלפני כל יציאה לסופר יש לי את ההזדמנות לשאול את עצמי בכנות מה מטרת ה'אדיבות' שלי ולהתקשר להתייעץ כשצריך.
אז מה קורה כשאני עייף??
כשאני עייף התת המודע חלש עד כבוי כמעט לגמרי וכאשר אני רוצה תאווה באיצטלא של דבר חיובי, אני לא נמצא שם כדי לחוש את התת המודע שלי שצווח בקול רם, את התאווה שמשתוקקת לקבל את שלה..... וממילא אני לא מבקש עזרה, וכאשר אני בפנים..... זה כבר מאוחר מידי...
אני משתדל מאד רק להיום לישון טוב ולאכול טוב.
תודה על הפורום הנפלא.