אני לא כותב פה הרבה, אבל אני קורא כמעט כל פוסט שנכתב...
השאלה שלי היא, בעקבות ספר שקראתי על התמכרויות, האם מה שיש לאנשים שכותבים פה זה מחלה קשה או שזה המעשים שלהם, שהיה ביכולתם למנוע אותם?
אני נמצא עמוק בזבל, אבל קשה לי לתלות את זה במשהו חיצוני לי. עצם ההודאה במחלה נותנת לי לגיטימציה לנפילות. גם כשהייתי בטיפול בנושא תמיד העלתי את הבעיה הזאת, שתמיד כשדיברנו על מחלה, על יצר גדול ובלתי נשלט זה יצר אצלי לגיטימציה לעבירה, כאילו מישהו אומר לי "זה לא אתה, תתפרק ותהנה מכל רגע".
כשאני מסתכל על התאווה, אני מגלה שאני נהנה ממנה, שאני רוצה בה, חפץ בדבר האסור והמגרה הזה ולא שזה נכפה עלי בצורה כל שהיא.
אני חושב שאם המחלה הזאת זה מה שגורם לי לעשות את מה שאני עושה, אז הסיבה שאני לא מתחיל בתהליך ריפוי היא שאני לא מקבל שזה המחלה גורמת לכל הרוע הזה ולא אני.
לאחר כל נפילה, אני מאשים את עצמי ולא אף אחד אחר.

נ.ב. אני נשוי פלוס ילדה מהממת והדבר הזה הורס לי את התא המשפחתי.
מתחיל להרים ידיים.

שלום יהודי יקר,

אתה לא בודד במערכה.

בין אם המעשים שלך גרמו להתמכרות ובין אם לאו, נכון להיום אין לך שליטה על זה שאתה חולה.
אבל יש לך שליטה על ההחלמה שלך.

יש פעמים שאני מתגעגע לתאווה, אבל היום אחרי חצי שנה של החלמה אני בשןם אופן לא מוכן לחזור לימי המחלה.

אם נוח לך עם המחלה, אז סבבה, תאונן במרץ. תאונן גם בשבילי.

אם תרצה להצטרף להחלמה, תוכל למצוא כאן כתף.
זו החלטה שלך , שלך בלבד.

שלום לך יהודי שאינו בודד..
אצלי זה עבד כך.. כשחשבתי שזה הדבר הכי טבעי שבעולם, שאני חייב את זה.. שזה כפוי עלי.. המשכתי ליפול ולהתרסק.. כשהתחלתי להסתכל על זה כמחלה, שההתנהגות האובססיבית שלי נולדה מחסכים עמוקים בנפש, מבריחה מהתמודדויות החיים ואינה דבר טבעי כלל.. כאן התחלתי להירפא.. התחלתי לצבור ימי נקיות אמיתיים!
באמת זה יכול להישמע כמו שאתה אומר שאם זו מחלה זה כאילו מישהו אומר לך "זה לא אתה, תתפרק ותהנה מכל רגע".
אבל האמת שבתכנית הצעדים הדברים עובדים הפוך.. זה לא איזה משהו מיסטי שמגיע מבחוץ ומשתלט עליך.. זה לא נגע זר שבא וכופה עליך את רצונותיו..
הנגע זה אתה! הרצונות לתאווה שייכים אליך! רק שכשתבין שאתה חייב להיפתר מהם תוכל להתחיל תהליך ריפוי
הישאר עימנו

זה לא כל כך עניין של הגדרה, של איך אני מעדיף לקרוא לזה. זו פשוט עובדה: אני מכור!

אחרי שנים של עבודה, של תפילות, של תשובה עמוקה (לפעמים עשר פעמים בשבוע...), של לימוד, של תקווה -
ועדיין: נפילות במוצאי יום כיפור, אחרי החתונה, בימי היתר ובימי איסור, כל ילדה מקפיצה את הדימיונות.

אני לא מבין מה גרם לי לחשוב שאני לא מכור. זה פשוט גאווה.

בשבילי, ההגדרה שזו מחלה אומרת דבר אחד:
יש מחלה - אז לא יעזור להמשיך להישאר בבית ולנסות לטפל לבד. צריך לפנות למומחה, ללכת לרופא, לקבל טיפול מקצועי.

ולמומחה יש פתרון. והרופא הוא הקב"ה.
אז אני יכול לומר: אני חולה וזהו, תהנה מהמחלה. אבל אני יודע שאני לא נהנה (רק טיפה, ריגעי) ובעיקר מרגיש בזבל.
אני מעדיף להתחיל ללכת לרופא ולהחלים.

ממליץ גם לך. מה דעתך?

בהצלחה רבה!

נ.ב. הרופא לא רק שמוכן לטפל בך, הוא פשוט משתוקק ומחכה שתבוא, הוא יתן לך המון אור וטוב!