מצטער חברים, אני חייב להוציא את זה לאור.
אני ממש מכריח את עצמי לכתוב את זה.
אני מתבייש ורוצה רק להסתיר, אבל קראתי עכשיו פוסט על הבושה ומה שהיא עושה לנו.

יש לי בישיבה מחשב שמחובר לאינטרנט (אתרוג, אני לא יודע איך אפשר ליפול דרכו ולא רוצה לדעת)
אחד החברים ביקש לבדוק משהו במחשב.
הסיטואציה היא כזו: אני שכבתי במיטה, המחשב על קצה המיטה ואני מסתכל בו.
הוא חצי ישב על המיטה לידי והסתכל במחשב גם כן.
אח"כ הוא התחיל לדפדף במחשב והיד שלו נחה על היד שלי.
אני חסר אונים מול זה.
זו לא הפעם הראשונה שאני נמשך אליו.
אני מודה, לא הזזתי את היד מיד, אלא רק לאחר כמה שניות. לגמתי.
אני לא רוצה להגיע לנפילה, אני לא רוצה את התאווה הזו.
מקש ומתחנן לריבונו של עולם שייקח את זה ממני.

אח יקר, התאווה אוהבת חושך. טוב שהוצאת את זה לאור.

אותי לימדו שכולנו אוהבים גלידה - לא משנה באיזה טעם. זה לא נוגע אם זה בנים או בנות וכן הלאה. הרעיון הוא התאווה, לא הסוג של המין.

במהלך שנותיי הרבות במחלה, היו לי קשרים עם נשים וגברים כאחד, התאווה לא הבדילה ביניהם. היום אני לא מתבייש בכך אלא יודע שזה חלק מהמחלה שלי ומבקש מה' שיעזור לי כל יום רק להיום.

תסתכל מה כתבתי באשכול "הבו עצה הלום" ב"הצג עצמך"

יהודה היקר, אתה אמיץ. אתה ראוי לשמך (מי גרם לראובן שיודה? יהודה) אני מעריך אותך מאוד. תצליח.

צריך להעביר את הריגוש מהנגיעה בחבר, לנגיעה בריבונו של עולם, זו התוכנית.