קשה לתפוס כמה חמורה המחלה הזאת שנקראת התמכרות, וממילא פעמים רבות קשה להסכים לתת הכל למען ההחלמה. ההכחשה פועלת כאן שעות נוספות וכל תקופה של נקיות כבר משכנעת אותי שבעצם הכל בסדר ומשכיחה ממני את כל הכאב והתסכול הנוראיים של הנפילות התכופות, מה שכמובן משכנע אותי שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולא חייבים להשקיע בהחלמה כל כך הרבה.

ישנם גם כאלו שמגיעים רגע אחרי נפילה ועדיין זוכרים היטב את הכאב אבל בכל זאת נראה להם יותר מידי דרישות מצד ההחלמה. זה כולל חשיפה, זה כולל חשבון נפש מאוד קשה וכמובן הבעיה המרכזית: ההבנה שהמחלה הזאת תלווה אותי לכל החיים. אז אנחנו מחפשים משהו אחר, איזו תרופת פלא קלה יותר, אולי שבועה שתעצור את ההתמכרות, אולי טיפול פסיכולוגי לתקופה מסויימת וכמובן הפתרונות המוכרים של לימוד תורה, טבילה במקווה וכן הלאה.

אבל זה בדיוק כמו לתת אקמול לאדם שצריך לעבור ניתוח. הניתוח מפחיד את החולה והוא מבקש מהרופא בתחנונים שיתן לו משהו קל יותר, אולי איזה כדור אקמול והכל יהיה בסדר. במקרה הטוב זה לא יעזור כלום, במקרה הרע זה ישכך את הכאב שלו לזמן קצר מאוד בו הוא ידחה את ההחלמה ויעמיק את המחלה שנותרת ללא טיפול.

נכון, ישנה התנגדות טבעית להגדיר את עצמי כחולה, אבל במחלה שלי - בשונה ממחלות אחרות - ההכחשה הזאת לא פועלת לטובתי אלא לרעתי. במשך שנים הכחשתי את העובדה שאני חולה, למרות שברור לחלוטין שאני חולה, וזה לא עזר לי אף פעם. שוב ושוב יצאתי למלחמה חסרת סיכוי מול עצמי, מלחמה שבה כמובן ניצחתי. אבל מי ניצח? אני שלא רוצה ליפול או אני שרוצה ליפול? שניהם. בהתחלה ניצח אני שלא רוצה ליפול, ואחרי זמן קצר ניצחתי שוב. הפעם ניצח האני שרוצה ליפול - ונפלתי.

וכל זה קרה בגלל שלא הסכמתי להודות שאני חולה. אבל כאשר נכנעתי והודתי שאני חולה - נפתח הפתח להחלמה. אבל זה לא היה מספיק, כי גם אם הבנתי שאני חולה ואני בבעיה, עדיין נותרה השאלה כמה צריך להשקיע בהחלמה? פתאום לא היה לי מספיק זמן (מעניין שעבור המחלה היה לי זמן), פתאום פחדתי מחשיפה (מעניין שלא פחדתי מספיק שיתפסו אותי במחלה) וכן הלאה תירוצים מתירוצים שונים.

והיום מפחיד אותי שלב נוסף. כן, באתי להחלמה, נתתי את כולי וזכיתי במתנה נפלאה. אבל כעת פתאום אני מתחיל לחשוב שאולי כעת זה בסדר להוריד מינון בהחלמה. אחרי ככלות הכל, אני נקי כבר 311 ימים (חסד אלוקים לגמרי לא מובן מאליו), אז אולי היום אוכל לעשות לביתי? וכאן אני צריך מנה כפולה של כניעה שתזכיר לי שאם אפסיק לעבוד על הצעדים - נפילה היא רק ענין של זמן.

באופן מוזר הפוסט הזה עדיין לא זכה לתגובה אבל כנראה שהוא נכתב בשבילי כי אני מתלבט בזמן האחרון לגבי שאלת המינון.
אני מאוד הייתי רוצה להספיק את הכל. אבל אני מוגבל בכוחותיי ובזמני. כתבת:
"פתאום לא היה לי מספיק זמן (מעניין שעבור המחלה היה לי זמן), פתאום פחדתי מחשיפה (מעניין שלא פחדתי מספיק שיתפסו אותי במחלה) וכן הלאה תירוצים מתירוצים שונים. "
אני משקיע הרבה יותר זמן בתוכנית ממה שהשקעתי במחלה. שם על פי רוב עשיתי את זה כדי להתפטר ושאוכל להמשיך הלאה.
גם מבחינת חשיפה, חשפתי את עצמי הרבה יותר מאז שאני כאן ממה שנחשפתי ב25 שנות התמכרותי (תמיד היתה לי אובססיה בענין הזה והסתרתי את הכל ו"ויתרתי" על הרבה דברים כדי לא להסתכן).
השאלה שלי היא על פי מה קובעים את המינון? האם זה משתנה מאדם לאדם? לפי המצב?
תודה מראש על התשובות.

כנוע.

אני מצטרף לדבריך.

פנטזיות "מסוכנות" נשארו אצלי בגדר חלומות. אין לי אפשרות להחשף/להתפס/לחלל את ה' בממוש הפנטזיה. (וגם בהחלמה אני מוכן יותר להחשף אבל עדיין בעירבון מוגבל ולא ליד כושיים שיסמנו אותי כהיהודי שלהם)

לא הבנתי את הביטוי עם הכושיים

אם גוי יפגוש אותי ויראה אותי מחלים הוא יסמן את היהודים ויקטלג אותם כמכורים.

הבה נשטוף את הכביסה המלוכלכת בחצירנו הפרטית ללא "פירסומי-ניסא"

יש פה כמה שהולכים לקבוצת SA עם גוים וכל הכבוד שיש להם אומץ לי אין... אם אני אפגש רק מאנ"ש (אפי' שאני לא נראה מאנ"ש)

מתנת הניקיון, אני לא חושב שזה יקטלג אותנו כמכורים אלא כמחלימים.

מתנת, הצעה - אולי אתה חושב שהם יסתכלו עליך כיהודי מכור... כביסה מלוכלכת... כי כך כנראה אתה רואה אותם...?

מהנסיון שלי, עם מכורים לא שומרי מצוות, הקרובים אלי ביותר, אני מאמין שהמחלימים שבהם יראו בך אדם חולה הרוצה להחלים.

ת'אמת? אני עליהם מסתכל כאנשים גדולים שמוכנים להוריד את המסיכה ולהחשף בציבור.
על עצמי אני מסתכל ככביסה מלוכלכת....

תודה על ההברה, זה לא מובן מדבריך - 'לא ליד כושים שיסמנו אותי כיהודי שלהם...ויקטלג אותי'...

מקפיץ