אחד ומיוחד מבין פגמי האופי שבורכתי בהם, היא האשמה. כמעט ואין משהו שקורה בחיי בו איני מוצא את החלק שלי במובן השלילי. תנו לי כמה דקות ואני כבר אמצא מה היה החלק שלי בכל בעיה המתעוררת ברדיוס סביבי. כמעט תמיד, כל דבר שנגמר בטעם חמצמץ, גורם לי להבין שכנראה משהו בהתנהלות שלי לא היה בסדר. אני יכול להעיר הערה נצרכת בתחום אחריותי בעבודה, לדעת שזה היה ממש מתבקש, אבל להרגיש תחושת החמצה, שלא לדבר על חרטה.

כשאני מביט שנים אחורה, אני יודע היום באופן מוחלט שזה פשוט הרס את חיי במובנים רבים. תחושות האשם מנעו ממני להיות אסרטיבי. כשאני שקוע בהלקאה עצמית, אינני יכול לתפקד כראוי ולומר את הדברים הנכונים באמת. תמיד יש את אותה תחושה של הצורך לכפר על עוולות. היא מעקרת את שיקול הדעת הנכון.

להתמכרות לתאווה יש חלק נכבד מאד בכל התהליך. היום אני מבין שבמשך הרבה מאד שנים, מאז תחילת היותי לאיש, אני אכול על ידי תחושות אשם קשות מנשא. מה כבר יכול ילד בן 13 שנים לחשוב על דברים כמו אוננות, בזמן שהוא קורא על כך שהוא עושה את העבירה החמורה ביותר בתורה... אלו כלים באמת יכלו להיות לי אז כדי להתמודד עם הידיעה המפחידה שאני התמים והצעיר כבר "זוכה" להיות בקטגוריה החמורה ביותר של אנשים פושעים וחטאים שממש אין להם כל דרך לתקן את חטאיהם, שתשובה לא תעזור להם... 

את כל חיי המתבגרים העברתי בצילם של הרגשות אשם נוראות, הם היו הדבר המשמעותי ביותר בכל תהליך ההתבגרות שלי. לא פלא שכל דבר שלילי שקרה לי מיד קוטלג ברשימת העונשים אותם מרעיפים עלי ממרומים. שמחתי והודיתי לקב"ה שאינו מענישני יותר מכך, וציפיתי תמיד באימה לבאות. כמו מי שמגן בידיו על פניו מחמת המכה אותו, ושמח על כל אתנחתא שבין סטירה לסטירה...

זהו, תחושות אלו הפכו לחלק מאישיותי. הם נצרבו עמוק בפנים וגרמו לי לחפש תמיד באופן אינסטינקטיבי איפה החלק שלי בכל בעיה. כל אחד עובר בימי חייו מצבים שונים, מהם קשים ומורכבים. אצלי הקושי היה כפול ומכופל. התמודדות עם המצב כמו שהוא, בנוסף התמודדות עם רגשות אשמה שהראו לי כיצד אני אחראי לכל מה שקורה. כשילד לא הרגיש טוב, הייתי אכול מכך שאני הוא זה שגרם לו את המחלה בעוונותי הרבים... כל מצב שהסתבך הזכיר לי כמה לא מגיע לי באמת שום דבר, ואני יכול רק לצפות לחסד ולא לרחמים.

שמתי לב לכך שהתוצאה הרבה פעמים הפוכה. משהו בתוכי מרגיש את חוסר הצדק שבכך וגורם לי לעשות פעולות הפוכות לצד השני. לצורך המחשה, יכולה להיווצר תחושת תסכול מחוסר האונים שלי, הגורם לי פתאום להיות אגרסיבי בתגובות כדי "לאזן" את הנטיה שלי להאשמה עצמית.

כמובן שתחושות אלו לא "עוברות לידי" הם דורשות פתרון ומענה. ואכן, הפתרון נמצא תמיד במלא הדרו.... בתאווה. מעגל קסמים פשוט מטורף. אני אוכל את הלב מהתאווה ובורח אליה. אם לא הייתי חושש הייתי אומר את הביטוי "ממנה אליה אברח"... (טוב אז בסוף אמרתי...)  עצוב מאד שהחלפתי את התאווה עם הפתגם המקורי "ממך אליך אברח". 

אני מבין היום שאני חולה, נקודה! אבל גם אם הייתה לי אחריות למעשי, אין דבר יותר מטופש מהשקיעה בתוך תחושות האשם על התאווה, כאשר זה מה שמביא אותי להמשיך ולשקוע בתוכה. אינני משלה את עצמי שאפשר למחות בקלות את התחושות שהפכו לאישיותי. אני מנסה לתרגל ולהבין באמת את טיבם, אני יכול להרגיש רע עם מצבים, אבל בד בבד גם להתחיל להבין שאני לא אשם בהם.

לאחרונה היה לי סיפור עם אדם שאני אתו בקשרי עבודה. הוא התפרץ כנגדי בצורה מפתיעה, כשהוא מונה לי מקרים רבים בהם לא התייחסתי אליו כראוי, או שלא נהגתי כלפיו כפי שהייתי צריך, לדבריו. כמעט כל מה שהוא אמר היה פרי דמיונו המוחלט. התגובה הראשונה שלי הייתה, התנצלות, ושוב התנצלות. כשדברתי עם הספונסר שלי לאחר מכן, הוא הפנה את תשומת ליבי לכך, שעל מה שאינני אשם לא הייתי צריך להתנצל. הוא דיבר על הבעייתיות בצורך התמידי "לרצות" אנשים. פתאום הבנתי שוב כמה אני שבוי בתוך הרגשות שלי, ומתקשה לפעול בצורה מפוכחת. אני הרי לא לגמרי טיפש, וכל התנצלות או הלקאה עצמית שאינה נכונה, יוצרת אצלי טינה ותסכול על חוסר האונים שלי מול אחרים. אני חייב ללמוד להגיב נכון מול עצמי.

כל ויתור או כניעה מדומה מול אחרים במקום שאני מרגיש צודק, יוצרת מועקה הדורשת פתרון. נכון, לא צריך להיות הצודק והמנצח בכל פעם, ויתור ועבודת המידות הם דבר מתבקש במיוחד אצלי, אבל אסור לי כפי הנראה לוותר ולהתרפס במקום שזה יגרום לי למצוקה ולטינה.

כך גם בכל הקשור לרגשות אשם. אני יודע כי יותר מכל עלי להגיע ולפרק את כל המשקעים מן העבר שגרמו וגורמים לי להאשמה עצמית. זה מסוכן מאד עבור ההחלמה שלי. והדרך הטובה ביותר היא דרך הצעדים.

את עוונותי אתה מזכיר היום אני בהחלט מתחבר לתיאורים

אדם יסודו! אין כמוך!
סולת מנופה כל כך.
צריך גם לא להרגיש אשם בגלל הרגשות אשמה. זה היה רצון ה'.
(אשם זו בעצם טעות כתיב וטעות בהבנה. כי מי שלא מבין שהכל מאת השם - מרגיש אשם!)
גוואלד. כמה יש לי מזה.

אדם ג"א מצטרף למגיבים כיהודה ועוד...
ממש קלעת לרגשותיי
תמיד נעים לקרוא את פוסטיך
ולהזדהות עימם
חזק וברוך

תודה לך אדם, מרגש לקרוא את התהליך שלך, רק לפני כחודש וחצי, ערב הימים הנוראים האחרונים, היו לנו חילופי דברים מסביב לנקודות שאתה מעלה כיום בפוסט המדוייק בכישרון רב... חילך להחלמה.

ולגופם של 'אשמה וצודק', צודק זהו שמי הפרטי ואשמה היא שם המשפחה שלי... מה אני לא צודק שהותקפתי? מותר לי, עכשיו... ואז כמובן האשמה מגיעה ומפוררת את שיירי אישיותי מבפנים, הגזמת. זה יותר מדי, כאילו שיש תחום סביר להתנהגות חלוה לשכמותי.

שנים אחרי שהפסקתי לקחת דברים שאינם שלי עדיין הסמקתי כשנמעה הקריאה, גנב! אוזני להטו באדמומיותם מיד כשמישהו טען שנעלם לו משהו,  גם אם היה לי אליבי מוכח, חשתי בכל תא בגופי ובנשמתי את משפט המחץ - על ראש הגנב בוער הכובע.

ומאז באתי לתוכנית, הבנתי שלא ניתן לחיות כצודק ואשם, בפעם הראשונה שהספונסר שלי אמר לי "אתה לא צודק גם כשאתה כן צודק" רציתי להחטיף לו... הייתי בטוח שהוא מסתלבט עלי.

היום אני יודע שהמשפט הזה הציל את חיי לא מעט פעמים.

נגעתי בי. לכן הארכתי.
שוב תודה.

תודה לך אדם יסודו, היטבת להגדיר את תחושותי.

אדם יקירינו
איזה מחלה איומה
אספר לך סיפור מחיי האישיים
כשהייתי בתקופת ישי"ג
גילו לאימי גידול שהיה חשוד כממאיר
והיא סיפרה לי את זה כבדרך אגב
באחת משיחות הגעגועים שניהלנו לעיתים קרובות
בתחילה לא קלטתי במה מדובר
הייתי נסער ולא הבנתי את זה
הלכתי לישון בלי להבחין בסופה הריגשית שאני בעיצומה
וכמובן עשיתי את התרפיה המוכרת לי
עם חומרים שהיו זמינים לי לשעת הצורך
לאחר האקט במקום הרגשת השיחרור [המאכזבת סידרתית]
קמה אלומתי וגם ניצבה, ההבנה חדרה למוחי אני אולי הולך לאבד את היקר לי מכל.
ידעתי מיד במי האשם הרגשות היכו בי בעוצמה מטורפת
יצאתי יחף לחצר שמחוץ לישיבה
ירד גשם שוטף
והתחלתי לבכות בכי מטלטל דיברתי עם ה'
נשבעתי לו שכעת הוא חזה בפעם האחרונה שלי
זהו מהיום חסל סידור...
לבד מזה שב"ה לאחר שקיבלתי את מבוקשי
ההבטחה לא החזיקה מים
עד היום מכה בי תחושת האשמה
וחוסר האונים הזו
אחרי הפוסט שלך עשיתי עם עצמי חשבון הנפש בענין וזה הנושא המרכזי
שעלה לי
מה שמתסכל אותי שבמקרים שהאשם תלוי בי כשני על עזאזל
אני אף פעם לא מבחין בו
שוב פעם תודה