ככל שעובר הזמן, מתבררות לי יותר ויותר הגישות החולות שגרמו למחלה שלי לצמוח באין מפריע. לא סתם מצאתי את עצמי קשור ואסור בחבלי התאווה מבלי יכולת להתנתק. ברחתי לשם כי לא יכולתי להתמודד עם חיי, אלא שלא ידעתי זאת.
את תחילת דרכי בהחלמה עשיתי אצל פסיכולוג, איש נפלא וישר דרך שהמליץ לי בכל פה להצטרף לקבוצה של 12 הצעדים. באחד המפגשים הראשונים הוא שאל אותי מה מביא אותי לנפילות ולא היה לי שמץ של מושג מה לענות לו. מעולם לא עצרתי כדי לראות מה עובר עליי ומתי אני נופל, כי זה היה פשוט חלק מהחיים שלי. אני אוכל, ישן, עובד ונופל, לא משהו שקורה בזמנים מיוחדים. הוא שלח אותי לעשות שיעורי בית והמלאכה לא היתה קלה. יכולתי לזכור כמעט כל סוג של מצבי רוח בהם היו לי נפילות, כך של היה ברור מה באמת שלח אותי להשתמש בתאווה.
בבדיקה יותר מעמיקה, ובפרט ממרחק של 317 ימים, אני יכול לראות בכל זאת דפוס פעולה אחד שהיה ברקע של כל נפילה: בריחה מהתמודדות. לא משנה אם הבריחה היא מיום קשה או דווקא מיום מוצלח מידי, הנקודה היא שברחתי. ככל שהדברים מתבהרים יותר, כך ברור יותר שהתאווה מעולם לא היתה הבעיה שלי אלא הפתרון. אמנם פתרון לא מוצלח - אבל עדיין פתרון. היו לי בעיות אחרות בחיים איתם לא יכולתי או לא רציתי להתמודד והתאווה היתה הפתרון הכי טוב שהיה בהישג יד אז השתמשתי בו שוב ושוב, גם כאשר הוא כבר לא עבד. לכן לא הפסקתי עד שלא כאב לי, כי בתכל'ס - איך אסתדר בלי תאווה?
זה עבד בערך ככה: יש לי יום עם הרבה עומס ובדיוק אני מקבל איזו בשורה לא נעימה ובתוך דקות אני שקוע בעולם של פנטזיות. שם אין חשבונות בנק, אין בוס לוחץ ובעיקר אין לי אישיות מה שאומר שאין מי שיכאב לו כי אני לא ממש קיים. אני מתמזג לעולם שאינו קיים לזמן מסויים וכל הבעיות נעלמות. זה יכול להיות גם אחרת כאשר יש לי יום מידי מרגש ואני פשוט לא יודע איך מתמודדים עם כל העומס הרגשי הזה ומוצא את עצמי שוב בעולם הפנטזיות, שם אני שולט לגמרי במצב.
וזה אחד האתגרים הגדולים ביותר שיש לי כעת בהחלמה - להפסיק לברוח. לא נוגע מה הפעולה שאני עושה, נוגעת השאלה האם מדובר בבריחה או בפעולה לגיטימית. אני יכול ללכת לעבודה בגלל שצריך לעבוד ויכול לברוח לעבודה כיון שאני לא רוצה להיות בבית. וזה גם יכול להיות בדיוק הפוך: אפשר ללכת הביתה כיון שצריך להיות בבית ואפשר להישאר בעבודה כיון שאין לי כח להיות בבית ואני בורח.
ההחלמה פירושה עבורי שאני לא בורח יותר אלא מקבל את החיים בדיוק בתנאים שלהם ויודע שמה שאלוקים תכנן עבורי לעכשיו זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות ואני צריך לחיות עם. אם יש משהו שאינני יכול לקבל ולכן אני בורח, לא משנה לאן אני בורח, בין אם זה לעבודה, למחשב, לאוכל או לכל דבר אחר, זה בריחה. וזה מסוכן כי אם אני בורח - סופי שאברח אל התאווה.
