ץ

מרגש עד דמעות
:'(

כואב. ניתן להתחדש. צריך רק למצוא את הנכונות לפעולה שלא נעשתה עד כה.
כשחוזרים למסלול רואים ששום יום לא הלך לאיבוד.
תבורך.

אין לי שום מושג למה אלוקים הוביל אותי במסלול שבו בחר, אבל אני יודע שלא היו תחנות סרק. כל תחנה בה עברתי, כל נפילה, כל התרסקות - הכל היה חלק מהדרך למטרה.

זכיתי, לא בכוחי אלא בחסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - להיות נקי מיום הצטרפותי לתכנית, כך שקשה לי לכתוב על כאלו שעוברים מסלול שונה. מאידך המסלול שלי קודם הגעתי לתכנית שונה מחברים אחרים, אז אני יכול להתייחס למכלול.

אשתדל לזכור את זה ולהפנים שכל יום הוא חלק מהמסלול, בין אם נראה שהתקדמתי ובין אם נראה שהלכתי אחורה.

כולנו משולים לחרס הנשבר בלעדיו. ולכן כדאי שנתחנן למי שלו מלוא הכח שיתן, בספר הלבן (בעמ' 86) לעשות את מה שבא לא בטבעיות - 'אנחנו מקבלים את הכח כשאנו עושים את הפעולה, לא קודם'.

קדימה צעד, אף אחד לא ינשוך. רק יחבקו. חזק. זו ההבטחה שהבטיחו לי. נראה לי שאוכל להבטיחך גם... בכח מלך חי וקיים.

בהצלחה.

שמח לקרא. התחלה חדשה. הסתערות מחדש. "רק להיום"

הרבה פעמים אני שואל את עצמי את השאלה ששואל כאן 'התנערי': מאיפה הכח? לאו דווקא מאיפה הכח להתחיל אלא מאיפה הכח בכלל?

בכנות אכתוב שלא נראה לי שעשיתי יותר מידי צעדים הירואיים שבהם אני מוסר את חיי לה'. אבל מסתבר שאין צורך בכך ומספיק לזוז הצידה ואלוקים כבר נכנס ונותן את הכח. הוא לא צריך שאגרור אותו פנימה אלא שלא אפריע לו להיכנס.

אני גם חושב שרעיון מצוין לחשוב רק להיום!

טוב, חיפשתי איפה לכתוב והכותרת הרהורים נראתה לי מתאימה למצבי ולדברים שעוברים לי בראש.
מבין יותר ויותר עד כמה אני מכור ובאסה לגלות את זה מצד אחד אבל אמת וסיכוי מצד שני.
אני כרגע בכרגעים קשים אחרי לילה של חלומות שמביאים למצב הנוכחי..
ובכל זאת מנסה לתפוס כמה דברים טובים בין אם אפול אם לאו..
אומרים במדרש על ר' עקיבא שהיה דורש בקישוטי האותיות, ז"א לעניות דעתי, שידע למצוא את הקב"ה גם במקומות משונים ובלתי צפויים אפילו לא למשה רבינו. כלומר אפילו משה רבינו ע"ה לא הבין עד לאן מגיעה תורתו, מגיע הקב"ה (בחינת לא יראני האדם וחי) והנה ר' עקיבא שהוא בחינת ענק על כתפי ענקים מגיע רחוק יותר ממשה עד כדי כך שמשה אומר שהוא היה צריך לקבל את התורה במקומו.
ואיך זה קשור לענייננו?
הנה אני רואה כשאני מותקף בתאווה עד כמה הכיוון הנכון, האמת, קירבת השם נמצאים גם בדברים הכי הכי קטנים.
למשל מילה שאני בכל זאת נמנע מלומר כששולח סמס שבא מהתאווה. הימנעות שמאחוריה בושה ורצון טוב.
כל הימנעות קטנה חשובה ויקרה. כמו שאומר ר' נחמן שכשאיש מגושם וכבד (היצר הרע בכבודו ובעצמו שמתלבש באדם) עושה פעולה הכי קטנה במקומות השפלים שלו זו פעולה שפועלת גדולות ונצורות בעולמות העליונים. וכל זה זה למעשה ליקוט של נקודות טובות לא משנה איפה אני נמצא, לפני החטא או אחריו.
בלימודי ימימה נאמר שכל עוד לא מבין שהמיותר הוא אסור אזי עדיין לא באמת מבין, או בשפתנו כאן עדיין מכור וחולה. כלומר כל עוד אין הבנה פעילה, קיומית שהדרך של קבלת חום, אהבה, סיפוק, רוגע, שקט באמצעות התאווה היא אסורה (במובן שהאור, הטוב אסור ,כמו באזיקים ושום דבר טוב באמת לא ייצא מזה) כל עוד נמצא ככה לא יעיד עליו יודע תעלומות שנרפא.

ולסיום, נראה לי שחלק מהעבודה שלנו המכורים היא להפוך גם ואפילו את המקומות המטונפים האלה לדבריי תורה ובינה שזה עצמו כבר התחלה של להפוך עבירות לזכויות.
בע"ה נעשה ונצליח

נ.ב. נראה לי שהרעיון של להפוך את גם הירידות לדברי תורה (בניסוח כזה או אחר), ראוי לו שיקבל כותרת בפני עצמה.