לאחרונה היתה לי שיחה עם הספונסר שלי בנוגע למחלה שלנו, והדברים נסובו לשיחה על נשות המכורים שצריכות להתמודד עם בעל חולה. אני טענתי שלמרות המחלה, אבל בסופו של דבר זה פוגע באשתי ולכן יש לה תפקיד לעשות לזה סוף, ואילו הספונסר הסביר לי יפה מאוד שמדובר במחלה ככל המחלות, ובדיוק כפי שלא הגיוני שאישה תזרוק מהבית בעל חולה בסרטן, כך גם לא הגיוני שתזרוק מהבית בעל חולה בסקסהוליזם.
האמת היא שהיה קשה לי לקבל את זה. הבנתי בשכל את הדברים, אבל ברגש עדיין היה נראה לי שזה אחרת. שאני לא לגמרי חולה וכאילו יש לי איזו שליטה על המעשים שלי. ברור שזה שטויות וכאשר אני רואה את ההיסטוריה של המחלה שלי אין ספק שאין לי שליטה או במילים של התכנית "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו", אבל ביום יום לפעמים קשה לי להודות בכך.
השיחה המשיכה וטענתי שההבדל בין חולה הסרטן לבין הסקסוהוליסט הוא שהחולה סרטן הולך לטיפולים ואילו רבים מאיתנו המכורים לא עושים כלום בנידון, וממילא זכות האישה לבוא בדרישות לבעלה. וכאן האיר הספונסר שלי נקודה חדשה וחשובה מאין כמותה: המחלה שלי גורמת לי לחשוב שאני בריא!
אז בהשלכה לחולה הסרטן, מה היה באם אישה מגלה שבעלה חולה אנוש, אבל חלק מהמחלה זה שהוא בטוח שהוא בריא ולכן לא מוכן לקבל תרופות. הרי ברור שהאישה לא היתה זורקת אותו לרחוב למות לבד, אלא עושה הכל כדי שיבין שהוא אכן חולה והוא זקוק לתרופות ויסכים לקבלן.
לעניות דעתי לא מדובר בעוד פרט במחלה שלנו אלא מאפיין מרכזי בה ובלי שאתן עליו את הדעת אין סיכוי שאחלים. כל פעם שנפלתי, היה ברור לי שמשהו לא בסדר איתי, אבל מה קרה כאשר עברה תקופה קצרה של נקיות? ברור, הייתי בטוח שהעסק הזה מאחריי ואין סיכוי שאחזור לכך. היום אני מבין שזה חלק מהמחלה. אני חולה לא רק כאשר אני משתמש בתאווה אלא גם כאשר אני "יבש". בשני המצבים, המוח שלי מספר לי סיפורי סבתא ואני מאמין לו. לפעמים הוא מספר לי שהכל גרוע ורק בתאווה יהיה לי כיף - זאת למרות שאני יודע שזה קשקוש ויש שם רק סבל. ולפעמים הוא מספר לי שהכל בסדר ואני בכלל לא רוצה תאווה ופורנו זה איכסה וכן הלאה - זאת למרות שהאמת היא שאני מכור ולא יכול לחיות בעולם.
ואני לא מגיע להחלמה כל זמן שאני לא מבין שההכחשה הזאת היא חלק מהמחלה. כן, אותן מחשבות לפיהן הכל בסדר ואני לא צריך שום עזרה, מגיעות מהחלק החולה בראש שלי, שתפקידן למנוע ממני את הריפוי.
לכן אני צריך לזכור כל יום שאני חולה וחסר אונים לא רק מול התאווה, אלא גם (ואולי בעיקר) מול עצמי ומול המחשבה שהכל בסדר ואני כבר לא מכור.
