אדם יקירי,

בספר הלבן נכתב על כך שחלק מענין השיתוף הוא להיעשות פגיעים. לא ניתן לקבל חיבוק כאשר נמצאים מאחרי חומה. הסיכון בהסרת החומה הוא שיירו עליך.

אני מוכן להסתכן בירי, והעיקר שאוכל סוף סוף - לראשונה בחיים - לקבל חיבוק.

כאשר תקרת הזכוכית מתנפצת, נשרף הגשר אל העבר ואין ברירה אלא לשחות אל העתיד. כל דבר הוא יותר טוב ממה שהיה לי שם. אם כעת תאמר לי שעליי לוותר על עבודתי עבור ההחלמה - אעשה זאת בכאב אך בחפץ לב. אם תאמר לי שעבור ההחלמה עליי לרכב על מטאטא ברחוב העיר, גם זאת אעשה בכאב אך בחפץ לב.

אם הייתי ממשיך להשתמש בתאווה - הייתי במוקדם או במאוחר מת. כל חיים עדיפים על פני מוות.

והמדהים הוא שלא דורשים ממני שום דבר עבור כך, וכאשר מתנפצת תקרת הזכוכית אני מקבל רק מתנות.

נכון
אני מסכים אתך 
לא בשביל החלמה מתוקה
ככל שתהיה הייתי מוותר על אופצית הבריחה הקלה
ממש לא
במיוחד אחרי שאצלי היא באוטומט וכשאין שיר אחר בנגן היא מתנגנת בעוז מנחמת ומרגיעה(אצלי היא טובה בעיקר כאופציה) 
אבל אף פעם לא שאלו אותי בהחלמה האם אני מוכן לוותר עליה לתמיד
רק ליום אחד לשעה
לדקה הקרובה
וכאן יותר קל לי זיכרון הכאב מספיק חזק בשביל היום והרגע
ליותר מזה אני לא מסוגל וגם לא מבקשים ממני
אוהב ומעריך
מוישלה

שוב שלום, מהנסיון שלי שום רציונל לא יצליח לסדוק את חומת הפחד, אציע לך איש יקר, לקרוא מה שאתה כתבת בימים אחרים, מנקודת מבט של 'החלמה מתוקה'.

www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=1614.msg16982#msg16982

אדם היקר
רק עכשיו ראיתי את הפוסטים הזה והרהורים!
לא פשוט! לא קל!
כואב איתך, נפילה של חבר אינה פשוטה גם עבורנו! מתפלל שתשוב אלינו חזרה איתן ויציב

מה הכוונה רציונל?

קטונתי מלהשיב על שאלות כאלה, גם כי אין לי נסיון, וגם כי אין לי הרבה חומר בין האוזניים כדי להבין את הדקויות,
אבל אותי חיזקה מאוד העובדה שקמת על הרגליים והתחלת לצעוד שוב.
בהצלחה!

אדם היקר,

אנחנו מעולם לא מתגברים על הפחדים שלנו כמו שאנחנו לא מתגברים על התאווה. אנחנו לומדים לחיות עם הפחדים ולעבור דרכם, כפי שאנו לומדים לחיות עם התאווה ולא להשתמש בה.

איפה תקרת הזכוכית שלי? זה די פשוט. איפה שיש פעולות שאני לא רוצה לעשות. למשל היום (לא יודע מה יהיה מחר) תקרת הזכוכית שלי היא כניעה מול אשתי. אני לא מוכן להרפות ולשחרר וזה מה שיהרוג אותי.

תשאל את עצמך מה הדבר שאתה הכי לא רוצה לעשות למען ההחלמה. זאת תקרת הזכוכית שלך.

ל manu - כשאומרים רציונל מתכוונים להגיון, למחשבה שכלית נטולת רגש. לאדם, מסור? לא יודע. אכפתי. כן. אכפת לי מכל אדם. כואב לי במיוחד על מי שבאמת רוצה, מנסה, משתדל, לא מיילל. ופעם אחר פעם הוא כאוב שוב.

הרמת לי 'להנחתה' כאן. אנסה להשיב, והנני תפילה שהיוצא מהלב יכנס אליו.



שמעתי בשם אדם אמיץ במיוחד משפט שמלווה אותי לא מעט במהלך ההחלמה -  'רק משוגע אינו פוחד, אמיץ הוא מי שאינו נותן לפחד לשלוט בו'.

כמי שעלה על הרכבת המופלאה הזו כמה תחנות קודם, אני מפחד, לא ניטרלתי שום פחד, ה' הטוב ניטרל כמה מהם בעבורי, אבל עודני חושש, כמאזין בקבוצת הלילה אולי שמעת אותי חולק על פחדי, בעבודתי ובחיי הציבוריים לא פעם, גם בעת האחרונה. 

הסיפור כפי שלימדוני הוא לא לתת לפחד לכלכל את צעדי, כשהוא הדריכני הרסתי ונהרסתי. אף אחד לא אמר לי ללכת לספר למי שפחדתי שידע עלי, אך סהדי במרומים שרעדתי לפני שדברתי עם אבי ואימי, למרות הפחד שעודני עטוף בו, יש משהו שמפחיד אותי יותר, לחזור להשתמש.

נמחצתי שם, אין מספיק מילים במילים בכדי לתאר את האימה והבלבול, כל כך כאב לי בתחילת הדרך, אין לי אנרגיות לעבור את זה שוב, וכן גם אגו, אתה מתאר לך אותי, עם כל 'הפוזה' שלי בא ואמר חבר'ה, הלכתי לעזאזל?

ניסיתי 'לצייר' לעצמי את הסיטואציה, אין מצב שאני חוזר, הכרטיס שלי הוא לכיוון אחד, אין לי ברירה, זו הסיבה שיש בי הערכה עצומה לכל מי שחוזר למרות שכשל, סביר להניח שלא יהיה בי העוז לקום ולהודות שהלכתי לגיהנום לאחר כל כך הרבה זמן.

ולשתף בפחד, לפרוט אותו, לא לומר רק שאני מפחד וזהו, לומר את הסיבה המדוייקת לתחושת הפחד הנורא, זה המון, לא 'מקסימום', חלק ממה שהפחד גורם הוא להתייחס לתקרת הזכוכית כאל משהו זניח, זו הסיבה שהכנות העצמית כל כך חשובה.

המחלה הזו לא פראיירית, היא תיקח את הדברים 'הצודקים', ותעשה אותם קרדום לחפור את קברינו, זו עטיפתה הצדקנית לחולים שבטיעונים, העיקר שנשאר לחסות בצילה. הבאת דוגמא  - לספר למישהו כדי לעבור דרך הפחד, והסקת שברור שלא. מהיכן הביטחון הזה? לי לא ברור בכלל שלא, אם 'הפוביה' הזו מהווה תיקרת זכוכית בעבורו, יתכן שהוא יצטרך לשאול את עצמו מה חשוב לו יותר...

והדברים לא יעצרו בחשיפה בלבד, 'הנוסחה' הזו מלווה את המחלים גם הלאה - יש לך כמה מצעדי 'התשע'  שלי נרתעתי, היו לי את כל הסיבות (המוצדקות) שבעולם לא לעשות את הצעד, משוכנע הייתי (ועודני) שהם אמורים לעשות עימי את הצעד הזה, אבל היה לי ברור, אם חפץ חיים הנני, עלי לגשת אליהם. לא יעזור לי להיות צודק. אשתמש, עדיף לי להיות נקי.

אחת הדרכים לזהות את 'תקרת הזכוכית', היא לנסות לבדוק מה אני לא מוכן לעשות בשום פנים ואופן, מה אין לי באמת אפשרות לעשות גם במחיר חזרה לשימוש... כי, יש לי אחריות. למשפחה, לקהילה, לאלוקים, או לעוד כמה דברים שאכמ"ל.

לסיום אכתוב שמהנסיון שלי עם עצמי ואחרים - לא מעט 'מתיקרות הזכוכית' שהותירו מכורים באשר הם מחוץ לחיים נסבו סביב הפחד, בעיקר פחד של איבוד שליטה על 'הסוד', ואיך יראו חייו של המפחד לאחר ההתערטלות, בעיני עצמו, והסובבים אותו.

אברך אותך ואת שלל חברי הפורום ועצמי בתוכם, שניתן את ניהול חיינו לבורא, לא לפחד.

נ.ב. אולי הגיע הזמן לכתוב פוסט מקיף על 'תיקרת הזכוכית'. מתנדב?

אדם יסודו היקר!

התרגשתי עד דמעות...

אכן, לא מובן מאליו, האומץ שלך...

בהצלחה בהמשך, ויהי רצון שתמצא את הדרך הנכונה עבורך.

בס"ד
אדם יסודו המדהים
קראתי פעמים רבות את דבריך
נהנתי מהסיגנון ומהבעת הרגשות האמיתית
נתת לי פעמים רבות אור אמיתי ותקווה
והיום ראיתי את הפוסט הזה מתחילתו
וזה היה לי כמו ספר מתח...
מה קורה כאן "אדם יסודו" ?  ???
ולא יכולתי לעזוב עד שסיימתי את כולו...
אתה מדהים! גם ברגעיך הקשים!
אחרי כל כך הרבה ימים להודות בנפילה
אתה פשוט ענק!
גם בקושי וגם בעליה המדהימה!

"יש לנו אלוקים אוהב, מי יתן ונמצא אותו עכשיו..."
בהצלחה בהמשך ובאהבה רבה מכל הלב

סוד הכניעה,
הבאת דוגמא לתקרת זכוכית, שאתה חושב שאתה צודק ולא נכנע בוויכוח, כי זה הדבר שהכי פחות בא לך לעשות.
אבל זה לא קשור לתוכנית. מה, כל דבר אני אעשה בניגוד לרצוני?
ומה אם אני רוצה לעשות דבר טוב או דבר שמקרב אותי להחלמה, גם לעשות הפוך?1

בבקשה אח יקר, איני אמיץ יש לי לא מעט פחדים, אם כבר משוגע. החכמתי - 'חדר ביטחון' אין... 'תיקרת זכוכית' אאוט.

אמת, כדאי להשמר מהאזבסט, בל נשכח שמרוב מבטים לתיקרה, רצפת הפל - קל עלולה למוטט החתונה...

manu כתב on 28 נוב' 2012 13:35:


לעניות דעתי זה קשור מאוד לתכנית. התכנית לא מתעסקת עם התאווה שלי אלא עם החיים שלי. לא לחינם אנו מודים בצעד הראשון שאיבדנו שליטה על חיינו.

ראה פוסט שכתבתי על אוננות רגשית, המתייחס בדיוק לנושא הזה של חוסר הכניעה מול אשתי.

סוד, אוקיי,
אבל כל דבר שקשור בחיים שלי אני אעשה הפוך ממה שאני מרגיש\חושב? איפה הגבול בדיוק? לא כ"כ הבנתי את הרעיון בזה

בס"ד
זה נפלא לשמוע שוב
את הקולות החזקים האלה של ההחלמה
שנמע עוד הרבה מהם
בקולות צלולים וברורים
        אמן  כן  יהי  רצון