אסירותודה,
סליחה שאני מעיר על דבריך, אך אני רוצה שהדברים יהיו לי ברורים,
הרצון לערך עצמי, ותשומת לב, איננו פסול כלל וכלל,
כל אדם צריך שיטפחו לו על השכם, שיחמיאו לו, שיעריכו אותו, ושיתעניינו בו מתוך תשומת לב אמיתית,
ואוי ואבוי לאותו אדם שאינו מקבל את הדברים הללו, הוא עלול ברבות הימים לרוצח האכזרי ביותר שקיים עלי אדמות.

אולי התכוונת שהדברים מופרזים, ואז זה נכון לומר זאת, אך באופן בסיסי, כל אדם צריך את המושגים האלו בחייו.

הפוסט הזה נכתב על פחד. פתח פוסט על ערך עצמי ואגיב שם בשמחה ובחופשיות.

גיליתי פחד נוסף ש(אולי) יש לי.

בד"כ אני מתעורר בבוקר בזמן מוקדם מספיק שאוכל להתארגן ולהגיע לביה"כ בזמן. אך בסוף אני מאחר. אך למה? האם זה "העייפות הגודלה" שמספרת לי ש"אני חייב" עוד רבע שעה במיטה אחרת אהיה עייף כל היום? יתכן. אך יתכן גם שזה קשור להיסטוריה שלי.

הייתי מתפלל בעבר בישיבה ושם השתעממתי בתפילה. לא הבנתי מה לוקח להם כ"כ הרבה זמן להגיד פסוקי-דזימרא? חזרת הש"ץ? תחנון? למעשה כל קטע מהתפילה לוקח להם כ-ל כך ה-ר-ב-ה ז-מ-ן להתפלל? אני קורא עברית מהר! (אפילו הסברתי למישהו שזה בעייה של שינה בתפילין) וכך הייתי עומד מדי יום ביומו בחוסר-מעש ממתין לחזן שיועיל בטובו לסיים כבר ולשחררני לביתי.

ואז מצאתי מניין מהיר. פתאום לא צריך להמתין כ"כ הרבה זמן. אפשר להתפלל ברצף. אך לא יכולתי לעמוד במהירות שלהם. אז עברתי למקום "ביניים". מתפללים "לא מדי לאט ולא מדי מהר". אבל עדיין.... אולי אפשר להזדרז קצת....

הפתרון נמצא! אם אני יגיע לאשרי כשהם מגיעים לברכו - יהא זה משאת-חיי.  גם לא אצטרך "לרוץ מדי מהר" וגם לא "לחכות הרבה זמן".

יתכן שהפחד מפני ההמתנה מורטת-העצבים היא זו שמביאה אותי להשאר במיטה "רק עוד עשר דקות" למרות שלא אחת אני טועה בחשבון או שאיזה שהוא עיכוב בלתי צפוי קורה ואני מפספס ברכו.

בס"ד
מתמת היקר
הבעיה מוכרת אך הפתרונות שונים
הכרתי אחד שמצא פתרון מעניין ל"בעיה"
הוא הביא ספר מעניין וסיים כך כמה פעמים (אורח חיים עם באר היטב, פלא יועץ, מסילת ישרים וכו') 
(דרך אגב אחת הבעיות של הבעיה זה מה שאמרת - שאף פעם אין קצב קבוע לא לחזנים, לא לציבור וגם לא לי... :-\)

מי אוהב לראות שלג? מי בעצם לא! כשהייתי גר בארץ מאוד רציתי לראות את המעטה הלבן. את השכבה הלבנה המכסה על פני האדמה.

עד שהגעתי לארה"ב. ונתקלתי בסופת השלגים הראשונה שקידמה את פני! יו! איזה מפחיד שזה היה! איזה שלג! ובכאלו כמויות! הערייה לא הספקה לפנות את הכבישים! עברו ימים ספורים עד שהכל פונה והכבישים נפתחו לתנועה! וההליכה כש"מחשוף הלבן" מצליף בפנים הקפואות! ואם המגפיים לא מספיק גבוהות - הקור הרטוב באצבעות הרגלים! וכשוך הסערה - יש את עבודת ניקוי השטח. "לשבור את הקרח". ויש את הכבישים המחליקים. ואת המדרכות המחליקות! נהגים מאבדים שליטה על רכבם! רכבים נתקעים בכל מקום. הרכב לא מצליח לטפס בעליות ומתגלש בירידות! הבלמים לא עובדים! בלי להזכיר את הרכב שעלה בטעות על חתיכת שלג ונתקע שם! תזמין גרר, אבל מי יגיע בשעה כזאת? ובאיזה מחיר? וכמה רכבים הוא יחלץ ךפני שיגיע אליך?!

וגם אחרי שפינו הכל עדיין נשאר רטיבות כלשהיא שקופאת במהלך הלילה והופכת למלכודת קרח מחליק! כמה אנשים נפלו ושברו ידים/רגלים? עד שלא ירד גשם שישטוף הכל זה לא יגמר! יפשיר ביום יקפא בלילה ויחזור להפשיר ולקפוא!

ועוד לא דיברנו על הקור מקפיא-העצמות. "המעיל לא מועיל". בכמה שכבות תתכסה? ומה עם הפנים? הדבר שהכי מועיל להם זה סוג של כובע-גרב שמכסה הכל ורק משאיר חורים לראיה ולנשימה. (משקפיים? או שתסתדר בלי או שתתמודד עם האדים שמכסים אותם על כל נשימה ונשיפה!) משהו שמזכיר שודד בנקים.

-------------------------------------------------------------------------------------------------

נשמע מדכא, לא? אבל זאת המציאות. שלי. וניסיתי להתכחש גם לזה. ולברוח מהפחד. במשך שנים. עד שהגעתי לפה.