לא בטוח שכל מי שיקרא את הדברים יזדהה איתם. יתכן שישנם חברים שעוברים את החוויה באופן אחר, אבל אולי הכל רק ענין של זמן?

לאחרונה שיתף אותי חבר ביום קשה שעבר עליו כאשר נחשף למושא תאווה והוא לגם לא מעט. באותו זמן הוא כבר היה שבוי לגמרי בזרועות התמנון של התאווה והוא כבר יכל להריח את סוף הבלתי נמנע. אבל הוא לא רצה ליפול. הוא התקשר כי היה לו רע. נכון שהמוח סיפר לו שהוא חייב כעת, והפעם ללכת על כל הקופה וככה הוא יהנה סוף סוף, אבל בחלק של המוח שעדיין נותר שפוי הוא ידע שזה לא נכון ושהוא לא יהנה ויהיה לו רע וכואב מאוד. הוא ניסה לעצור אבל לא הצליח - והוא צעק.

שמעתי אותו ונזכרתי באותה משפחה שאיבדה את הבלמים בירידות של טבריה. אף אחד שם לא נהנה מהמהירות המסחררת והסיבובים החדים. לא, אף אחד לא חשב לעצמו שזה ממש רכבת הרים בחינם. אף אחד לא אמר לעצמו שכדאי ליהנות עכשיו אפילו שבסוף יהיה נורא. כולם צרחו מפחד. והתפללו.

כך אני נראה כשאני נופל. אולי זה לא היה תמיד ככה. כנראה שפעם - לפני הרבה שנים - ממש נהנתי מהתאווה. זה נראה לי מוזר כי כבר הרבה שנים שאני מאוד לא רוצה ליפול אבל פשוט אין לי בלמים. אני דוחף את הרכב שלי בכבישי החיים ופתאום הרכב נכנס לרחוב עם שיפוע קל מאוד. ברגע הזה אולי אני מרשה לעצמי ליהנות מהכיף של השחרור שאני לא צריך לדחוף יותר והרכב נוסע לבד, אבל מיד אחר כך הרכב מאבד שליטה ומתחיל לנסוע במהירות בירידות. בשלב הזה, אני כבר לא נהנה. אני צורח שאני רוצה לעצור - אבל אין לי בלמים. אני מנסה לקפוץ מהרכב אבל אני לא מצליח להתנתק מהכיסא.

ניסיתי לאחרונה להסביר לאשתי כמה רע היה לי במחלה והיא לא כל כך הבינה. היא היתה בטוחה שמאוד רציתי ליפול כל פעם, ולכל היותר הצליחה להבין שלאחר מעשה התחרטתי והצטערתי. היא לא יכלה להבין שכבר שנים שאני לא נהנה מהנפילות. אז למה אתה בכל זאת נופל אם אתה לא נהנה? לך תסביר לה...

אז זהו שלא. אני לא נהנה מהתאווה. הבריחה לא באמת מספקת לי בריחה והאשליה לא באמת נותנת לי אשליה וגם הפנטזיה כבר לא פנטזיה. לא רק שאני מרגיש נורא אחרי שאני נופל, אלא שבשעת הנפילה עצמה רע לי. מאבק האיתנים שמתרחש בתוכי בזמן השימוש בתאווה לא מאפשר לי ליהנות מכך ואני סובל מכל רגע. אז למה אני בכל זאת בתאווה? כי אני חולה.

וכמו ברכב שאיבד את הבלמים, נותר לי מעט מאוד לעשות. נותר רק לא להיכנס לירידות, אפילו אם הם לא תלולות. פשוט אין לי את הפריויליגיה למות.

ולהתפלל.

תודה סוד על החידוש הגדול !
אני כבר יסביר לכם מה התחדש לי,

תמיד ידעתי שאני לא רוצה ליפול אבל אני מכור לתאווה.
אבל בתוך בולמוס התאווה יש כל כך הרבה רעש עד שאי אפשר לשמוע את קול השפיות...

בא סוד ומחדש, שאפשר לפתח את חוש השמיעה !
ולמרות הכלל של תרי קלי לא משתמעי (2 קולות לא נשמעים כאחד) שייך לשמוע את קול השכל זועק לעזרה...

אם תשאלו, הרי תרי קלי לא משתמעי, אז אייך זה עובד?
נראה לי להסביר, שבאמת האוזן יכולה לשמוע הרבה קולות כאחד, הרבה צלילים שונים,
אבל הפוקוס של המוח יכול להתרכז רק בקול אחד. ניתן להבין רק מסר אחד.

בא סוד ומחדש ברוב נסיונו,
כשאני נופל ישנם הרבה קולות ברקים ורעשים...
אם נאמן ונתרגל את האוזן שלנו להתרכז בקול הזועק לעזרה, נוכל לשמוע אותו גם בעת הנפילה עצמה...
ואם זוכים לזה, שתוך כדי נפילה אפשר לשמוע את הנשמה זועקת לעזרה, אז אנחנו מובטחים...

לא מובטחים לא ליפול... אלא מובטחים שנוכל תוך כדי הנפילה ואיבוד הבלמים להיזהר מירידות תלולות ותהומות...
אם במקום ליפול לפורנו... ניפול לסנדוויץ' עם סלומון...
זה נקרא לשמוע את קול הנשמה אפי' בעת נפילה, ולנווט את הנפילה הרחק מן התהומות...
זהו שלב עצום במלחמה מול התאווה! או יותר נכון, בשליטה על עצמי אפי' בהתקפי תאווה!

תודה סוד על החידוש!

סוד, יפה מאוד, ונכון מאוד.
יש בפוסט הרבה הבנה.
תודה!

הושיעה נא, אהבתי..

אצלי זו הרגשת חופשיות כמו ציפור דרור להביט על התאווה בכייף בלי נקיפות מצפון. לאונן עד שייגמר הזרע, לילל נפלתי
כולם ירחמו עליך, אולי יזילו דמעה בשבילך. למי יש כח להתמודד עם הקריז, עם הגעגועים לחומר, עם החלומת האירוטיים
נפילה חופשית, נפילה ללא מצנח, יאללה חברה לרסק ת'עצמות.

צא מן התיבה

אולי תסביר לנו קצת יותר,

מה הם הרצונות שלך? האם טוב לך עם זה? האם תמליץ לילדים שלך על הכייף הזה?

"סוד" היקר!
כרגיל תענוג לקרוא את מאמריך,

אני מאוד נהניתי בשעת ההשתמשות, נכון שהייתי צריך להשתיק את המצפון שאהב להפריע ללא הרף, אבל בגדול נהניתי בזמן שהשתמשתי.
הגיהנום היה, לפני- בשעת ארגון החומר להשתמשות, בתכנון ובמעשה. [דבר שיכול לקחת ימים]
              בין הפרקים- שאני צריך להפסיק כדי ללכת לכולל/בית וכדו' ועדיין לא נפלתי [הוז"ל] במושגים של אז.   
              ואחרי- זה כבר ברור.
             

אני מסכים עם משה. ברגע הנפילה-נהניתי.
אבל לפי ואחרי, אפילו ממש רגע לפני-המוח ידע שאני יכול להפסיק אבל לא היה שום כוח בעולם שיעצור אותי בשלב הזה. הסבל ברגע הזה הוא עצום-להיות במודעות למה שאני עושה ובכל זאת להמשיך.

צא מן התיבה, לא בדיוק הבנתי מה אתה אומר.
אולי אני קצת תוקף, אבל מה זה עוזר לפורום שאתה משתף את כולם כמה כיף לך בנפילות? זה פורום של חיזוק לא פורום של שיכנוע לנפילות.

לסוד, מחריד כמה שזה נכון. תודה. יש הבדל קטן אחד, הם היו שפויים והמחשבה על מה שהם חוו כנוכחים ברגעים הללו פשוט בלתי נתפסת. אצלי הטירוף גרם לי לעוות את כל תפיסת המציאות.

להבנתי ולנסיוני זה באמת פונקציה של זמן, בזמן האחרון של השימוש אצלי, ההנאה היתה ממני והלאה, הייתי חייב להשתמש כדי לא להרגיש. שום כלום מעבר. הצרה היא שהייתי כל כך מסטול מתאווה שגם זעקותי נשמעו כלחישות.

ולצא מהתיבה, אם זאת הלצה, או נסיון לתשומת לב, השגת את רצונך, זהו. די. מספיק. המילים שלך לא עוזרות לאף אחד.  ואם אתה רציני, צר לי עם גישה כזו לא היית נכנס לתיבה... ואולי באמת אתה לא שייך לכאן, לך, תהנה.

לא ממש מזדהה...עם הקטע הבא

אבל כן מזדהה שהיה פעמים כאלה תחושות כאלה ואחרות ...