לכאורה התשובה על השאלה בכותרת היא פשוטה - חיפשתי תאווה. אבל כשהגעתי לתכנית הפתיעו אותי כשאמרו לי את אחד הדברים המוזרים ביותר ששמעתי בחיי. אמרו לי שבעצם חיפשתי את אלוקים...

איך לעזאזל אדם יכול לחפש את אלוקים ולהגיע אל התאווה? הלא זה יותר מוזר מאשר לחפש אתונות ולמצוא מלוכה (ומה גם שזה בדיוק הפוך). עד כמה שאני זוכר, אלוקים ותאווה זה בערך שני הדברים הכי הפוכים שיש, כאשר אלוקים ציווה עלינו שלא להשתמש בתאווה בצורה שבה השתמשתי, ובכלל אלוקים מתקשר אצלי לרוחניות, תורה ומצוות וכן הלאה, ואילו תאווה - פויה, איכס, עדיף לא לחשוב על זה בכלל.

לאחרונה שמעתי מחבר (לא מכור) הסבר מעניין על הנושא הזה, ואשתדל לשתף בו.

כולנו מכירים את הילד שצריך הכי הרבה צומי במשפחה, והוא כמובן הילד שמתנהג הכי גרוע והוא הכי מופרע בכיתה. למה הוא עושה את זה אם הוא מחפש צומי? האם הוא איננו מבין שבהתנהגות הזאת הוא מרחיק ממנו את תשומת הלב אליה הוא כה זקוק? וכאשר הילד מתבגר והופך לנער בגיל הטיפש-עשרה, הדבר היחיד שהוא רוצה זה שיקבלו אותו כמו שהוא. ומה הוא עושה כדי להשיג את המטרה הזאת? קונה את הבגדים הכי מוזרים שיש ועושה בלי סוף צרות. איך אפשר לקבל אותו כשהוא מתנהג כך? מילא אם היה מתנהג יפה, אולי היה שייך, אבל במציאות העכשוית הוא הופך את זה לבלתי אפשרי.

אבל גם הילד וגם הנער (וגם אני המכור לתאווה) רוצים באמת ובתמים משהו, וישנה בעיה בדרך אל המטרה. הילד רוצה תשומת לב ובטעות הוא עושה את הפעולות הלא נכונות, אבל האמת היא שהוא גם משיג את מטרתו. הוא מקבל תשומת לב שלילית. נכון שתשומת הלב הזאת היא לא הבחירה הראשונה עבורו, אבל בשורה התחתונה - התייחסו אליו ונתנו לו את מה שהוא חיפש, גם אם זה היה בצורה של עונשים וצעקות.

הנער שרוצה שיקבלו אותו, אז הוא עושה את כל הטעויות בדרך לכך, אבל האמת היא שזה לא כל כך נכון כי הנקודה הפנימית שלו היא שהוא איננו מעוניין סתם בקבלה אלא דורש שיקבלו אותו כפי שהוא, ושיאהבו אותו באמת בלי קשר לאיך הוא מתנהג או איך הוא מתלבש.  אז הוא ילבש את הבגדים הכי מוזרים ויעשה את כל הצרות האפשריות, וכל ההתנהגות שלו צועקת שהוא רוצה שלא יקבלו אותו אלא יזרקו אותו מכל המדרגות, אבל אם נסתכל על מה שמסתתר מאחרי המעשים האלו, נראה כמיהה עצומה לכך שיקבלו אותו ויעניקו לו אהבה.

ואני לא שונה מהם. במשך שנים חיפשתי את אלוקים, וכשלא מצאתי אותו הלכתי לקצה הכי רחוק שיש. שם הרגשתי את כף הקלע, כאשר כל נפילה הביאה אותי להרגשת הריחוק מאלוקים (הרגשה שאדם רגיל לא חווה אותה, ובודאי שלא בעוצמות ובתדירות שחווה אותה המכור למין), וכל נפילה הביאה אותי גם לנסיון להתקרב אל אלוקים. שוב ושוב הייתי במעגל הקסמים בו אני מתרחק ומתקרב, מתרחק ומתקרב, ובעצם צעקתי אל אלוקים: אני רוצה להתקרב אליך, תעזור לי!

כל נפילה היתה זעקה של הנשמה שמרגישה את החלל והריקנות, ובלית ברירה מתמלאת מתאווה, כאותו נער המתחצף על מנת לקבל אהבה. ורגע אחרי הנפילה הגיעה שוב התחושה שפעם נוספת לא מצאתי את מה שחיפשתי. והמעגל הזה לא ייפסק עד שאמצא את אלוקים, אז סוף סוף אמצא מנוח לעצמי.

מי יתן ואמצא אותו היום.

תודה סוד על פוסט אדיר ומחלים.
כי ללא זה ישנה בעיה,
אמנם אני חולה ולא חוטא. אבל זה היום כשאני כבר עמוק בהתמכרות. אבל מה עם הלגימה הראשונה, אז הרי זה היה חטא?!
והתשובה היא (תרתי משמע) להאמין שזה חלק מעומק הקשר עם אלוקינו אהובינו.
רצוא ושוב. ימי אהבה ימי שנאה. צומי חיובי צומי שלילי. ימי נידות ימי טהרה. עבירה תשובה. עת לחבק ועת לרחוק מחבק. (גם הריחוק הוא ביחס עם החיבוק).
אם יורשה לי להציע תוספת בעניין.
לקשר שלנו עם הקב"ה יש כמה רבדים, כמה הקשרים. -
בורא ונברא. מלך ועבד. אבא ובן. אבל הקשר הכי עמוק זה קשר של אהבת בעל ואשה. - כרובין מעורין זה בזה.
אנחנו מתגעגעים לקשר של נישואין עם בורא העולם המהווה כל. כנראה שזה קורה ב"על-מודע". אבל לפעמים גם במודע.
הפירוש הטעותי של קשר האהבה הזה הוא החיפוש אחר הקשרים מיניים. אהבות זרות הם הקליפה של אהבת ה'. כי חולת אהבה אני....
שנזכה להרגיש את האהבה ממנו, ועי"ז ישרפו כל האהבות הזרות, ויתברר שהכל היה חלק מהחיפוש אחר בורא העולם.

תודה סוד.
דברים חשובים שכתובים היטב.

הרעיון קרוב לליבי, אך לא תמיד אני מצליח לפעול על פיו. כלומר, אני יודע שהדבר שאני מחפש הוא חיבור איכותי (למציאות-לאלוקים) אבל אני מסתנוור ופונה לזכוכיות נוצצות. לפעמים אפילו נחתך מהזכוכית, רק כדי להרגיש שהגעתי ל"משהו" - איזושהי קבלה באיזשהו מקום - פנטזיה.

שמעתי פעם, שהתאוות בעוה"ז - יש בהם מן האמת!  אבל הם עיוות וסינוור מהדבר האמיתי.  כמו שמציבים מראה כדי להטות קרני אור.
אבל מי שמבין, לא מסתנוור, וממשיך בדרך להגיע אל האמת - האור של אלוקים.
כך היה יששכר. [בראשית מט טו, ובאוה"ח שם]

תודה לך סוד, כששמעתי לראשונה חבר ותיק שאמר שהוא חיפש את אלוקים בתאווה, חשבתי שהוא הזוי. הרי זה הדבר הכי רחוק ממנו, אפשר למצוא אותו מהר וזמין יותר במקומות אחרים... בקיצור, לא התחברתי.

אבל השארתי 'ראש פתוח', ניסיתי לחשוב מה באמת רציתי שם, אז, ככה, הרשימה המצומצמת של מה שחיפשתי - חום, ערך, משמעות, שקט ורוגע. זה עבד. שנים. התאווה סיפקה לי את כל אלו ועוד. אבל בגלל ההתמכרות שלי, בגלל שאני חולה במחלת 'העוד', היא הפסיקה לעזור לי.

כבר לא יכולתי להפסיק את הקשר שלי איתה, ובשביל להפסיק הייתי חייב את אלוקים. שנתן לי חום ערך משמעות רוגע שקט, ואת האפשרות לאהוב. באמת. 

אז הנה, גם אני חיפשתי אותו שם.

מה עומד מאחורי החיפוש של שלווה רוגע משמעות ערך חום נעימות... וחיפוש תמידי של עוד?
זה לא רק שאלוקים נתן לי אותם.
זה הלבוש של חיפוש האלוקים.

יישר כוח סוד
גם במייל החיזוק היומי כתבת בסגנון דומה על הצורך בחיים רוחניים.
זה סייע לי במשהו שהיה מאוד חסר לי, בעיסוק שלנו בצעדים כהחלמה מהמחלה.
עיסוק שהוא אמיתי והמפתח להצלחה, אבל יכול להותיר ללא אופק חיובי. כלומר להשתחרר ממשהו שמעיק עלי כל כך, שנתתי לו מקום, אבל ללא מטרה משמעותית שנותנת משמעות חיובית לחיים.
ההגדרה שכל המהלך כאן הוא חיפוש ומעבר לחיים רוחניים היא משמעותית מאוד, ומחזקת.
מוציאה אותי מהעיסוק המוגבר במלחמה בתאוה, ובכך לראות עצמי כאחד שזו כל מהותו - מלחמה בתאוה,
ומעבירה לעיסוק חיובי, שהשלב היסודי שבו הוא התנקות מהתאוה, ןהעברת מרכז הכובד של חיי לאלו הרוחניים הממלאים עונג ושמחה.
רצף הנפילות נובע בין השאר מדימוי עצמי נמוך,שגם התאוה עצמה מייצרת.
וההבנה ש"אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות" מתחזקת ע"י העיסוק ביעד של  בניית חיים רוחניים.
יישר כוח!
קמתי

בשתיים עשרה הצעדים מוזכרת המילה תאווה רק פעם אחת, ולעומת זאת אלוקים מוזכר שש פעמים. זה אומר הרבה על מהות התכנית.

מי שרואה את הצעד השתיים עשרה, מבין מה המטרה של כל הצעדים: משעברה עלינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלו.

הרעיון הוא לא להפסיק את התאווה (אני לא מכיר דרך לעשות את זה), אלא לעבור שינוי פנימי ומהותי לחיים רוחניים עם אלוקים.

סוד, הפעם אני סוף סוף יכול להודות עם מילותיך שאת התאווה לא ניתן לעצור. וניתן כפי שכתבת לחזק ולרומם את הרוחניות שבנו. לדעתי ברגע שאעסוק ברוחניות שבי, ההתאות החומרית תהפוך להתאוות רוחנית בונה ומועילה.

מה אעשה אני,שאצלי האלוקים חלק ממש מהתיסבוך?
אני לא יכול איתו ,ולא יכול בלעדיו.
אני בורח ממנו אליו,ולא מצליח ממש להתחבר.
איך אני יכול למסור לו את החיים,כשחלק ניכר מהבעיות שלי מקורם בו,בתורתו,באנשים ה"חכמים "הנושאים את דברו?

אחד מסיירת מובחרת,
יצא לך לקרוא את הפוסט שכתבתי? בדיוק דיברתי על העניין הזה, שמצד אחד שאני רוצה קרבה ומצד שני לא יכול להתחבר אליו.
אפשר שם להרחיב את הנושא, אם תרצה...
ואולי, פותח הפוסט ירצה להרחיב על כך כאן...

מדהים הפוסט והתגובות
אני מחפש רוחניות, קירבה, שלימות דתית או יותר נכון רוחנית, חוויה של קשר עם מי שייצר אותי ומחייה אותי בכל רגע נתון, היום באסירות תודה בזכות התאווה - אני חייב את הקשר הזה כדי לשרוד בעולם הזה.