חברים יקרים,
לאחר זמן רב שלא פתחתי בפורום נושא חדש, ארצה להעלות נושא, שאולי עלה כאן בכמה הזדמנויות, אך ארצה ברשותכם להעלותו שנית.
התפיסה שלי את הישות הרוחנית העליונה, התחילה בחיי בכך שנסיתי להבין את אותה ישות איך שאנשים אחרים מבין אותה.
ממש כמו עבודה זרה, רק בעטיפה של אולי "צדקנות" או "צדיקות" יתר.
אני אסביר,
הרי לאותה ישות רוחנית עליונה, אין שם, לא קוראים לה "אלוקים" ולא קוראים לה "ה'" ולא קוראים לה "שדי",  אלו רק הכינויים שלו, כיצד ההנהגה שלו פועלת בעולם, אך הוא בעצמו אין לו שם.
ומכאן, באות עוד חולות רעות, לדעתי לפחות, שנקראים חזרה בתשובה, עד היום הבנתי שבכדי לחזור בתשובה, עלי לפתוח שולחן ערוך לעבור סעיף סעיף ולקיים מה שכתוב בו, וכך אולי אזכה לחזור בתשובה.

אך, לתדהמתי, גיליתי, שיש פרשנים גם לשולחן ערוך, שלכל הלכה יש אלף פרשנויות, וכל אחד טוען שצריך לקיים את ההלכה כפי שהוא כתב ואמר, אני לא נכנס כעת לנושא האם זה נכון או לא הדברים שנקבעו להלכה.
המסר שקיבלתי מכך הוא, שכנראה לא משנה מה אני אעשה, כנראה שלעולם לא אוכל לזכות לחזור בתשובה אמיתית, כי כל אחד טוען שהחזרה בתשובה שהוא טוען שהיא אמיתית מתקיימת בדרך שהוא רואה לנכון.
ומכאן, הגעתי למצב של בלבול גדול מאוד, כיצד אם כן חוזרים לאותה ישות רוחנית עליונה, ומדבקים בו, כמובן שכל פעם ששאלתי את עצמי את השאלה הזאת, עלה לי במוח ציור של תפילין בתפילת שחרית בבוקר, ולהשאר עד סוף התפילה, אחר כך מרננים אחריך ואומרים עליך שאתה כנראה "בעל בית", שאין לו זמן להקדיש את חייו לתורה, ועל כך אני אדם מסכן, לטענתם, והם הרי לא יודעים שלהשאר בבית הכנסת לא נקרא שהם יותר טובים ממני, אולי הם עצלנים ומעדיפים להישאר בחימום בחורף ובקירור בקיץ, ואולי הם המסכנים באמת, ואולי לא...

המסקנה שעלתה לי מכל הסיפור הזה, היא שבשביל להאמין במשהו שהוא גדול ממני, לסמוך עליו ולהתחבר אליו, דבר פשוט לדבר איתו, כמו חבר טוב, בדרך שלי, בצורה שאני מתבטא בה.

כי הישות הרוחנית העליונה, איננה נחלת הדתיים ולא נחלת החרדים וגם לא הדבקים בסודות תורתו, הישות העליונה היא נחלת גם אלו שלא דתיים, אלא הם משתייכים לנחלת המאמינים.
ישנם הרבה שבילים להגיע לאמונה הזאת, בשביל אחרים זה להשאר בתפילה עד מאוחר בבוקר, ובשבילי היא פשוט לדבר איתו ולסמוך עליו שהוא יעשה את הטוב והנכון בשבילי.

אני סומך עליך בורא עולם, ואף אחד לא יוכל לקחת אותך ממני,

תודה על הבמה שהקדשתם לי כאן,

בדיוק אתמול, כששטפתי כלים בבית לבד חשבתי על הנושא הזה.
אני מאוד מזדהה איתך. היו לי כל מיני קשרים עם הכח העליון. מדבקות בה' כל היום במשך הרבה זמן, ועד קשר של לחיצה אחת פחות על העכבר מול הפורנו, או עצימת עיניים של 2 שניות בתהום, 'בשבילך אבא'...
היום משהו קורה לי, בעבודה עם הצעדים, אני צריך לדעת שהוא בשבילי 'כפי שאנו מבינים אותו', וברגע ובמצב הזה.

כל יום הוא בשבילי משהו אחר, תלוי במצב ובדרגה שלי.
בשביל כל אחד הוא משהו אחר, תלוי במצב ובדרגה שלו.
"אדם לא מסוגל להסביר לאחר מהי הבנתו את האלוקים, כי הבנתו שייכת רק לו-
אדם אחד לא יכול להסביר לעצמו היום מה היתה הבנתו את האלוקים אתמול, כי היא שייכת רק לאתמול."
(רבי נחמן)

אהבתי את הציטוט שהבאת,
וארצה להוסיף, זה לא רק איך שאני מבין ותופס את האלוקים, אלא ההבנה כיצד אני מתקשר עם אותה ישות רוחנית עליונה,
כאשר הנחתי תפילין בבית הכנסת, והשתדלתי להתפלל את כל מילות התפילה, בלי לפספס מילה אחת, בהתחלה הרגשתי סיפוק עצמי גבוה, על כך שהצלחתי לומר את כל מילות התפילה ומעתה, נראיתי בעיני כאדם יותר קדוש,
אך לאחר זמן, הרגשתי חוסר תהומי, מכמה סיבות,
אחת הסיבות הייתה שלא התחברתי לקהל המתפללים, למרות שהיו שם לפעמים גם חברים קרובים אלי, מכיוון שלאחר שעזבתי את כתלי בית הכנסת לא היה לי שום חיבור ומגע איתם.
חשבתי, שרק בתפילה אני אמור להרגיש מוגן, ושלאחר שאצא אצטרך להתמודד עם המציאות של החיים שלי לבדי,
הרי כך לימדו אותי לא אחת, שהאלוקים נמצא בתוך בית המדרש, ומהרגע שתצא הקשר שלך איתו יתעמעם וייחלש, כי בחוץ אורבות סכנות רבות מאוד, לטענתם,  ואלוקים לא נמצא שם, כביכול,
אז, השאלה שלי אליהם, היא האם יש לכם בעלות על אלוקים? האם אלוקים שייך רק לקהל מסויים שחושב, כנראה, מרוב גאוותו כי רבה, שאלוקים מדבר רק איתם, ואם אלו שיוצאים מחוץ לבית המדרש אלוקים ניתק איתם את הקשר, ואם הוא כבר נזכר בהם, אז הוא מחזיר אותם ישירות לבית המדרש, כי הרי שם שם, לדבריהם ישנו קשר טוב לאלוקים.

זה מטריף אותי, מי קבע את האמות מידה האלו? הם לא מבינים שהם הורסים אותי כשהם אומרים את הדברים האלה, וכל העניין שיש להם תשובה על כל שאלה שהבאתי להם, כאילו, מהשרוול הם שולפים אותם ללא מצמוץ בכלל.
כנראה, שהם עצמם אינם חפים כלל מפשע, וזה מתגלה לי לאט לאט תוך כדי סיפורים שצצים מאותם מקומות, מאלו אנשים באמת, יצאו כל הקולות החשוכים שהם אמרו לי.
ואז אומר להם, הדרך שבה בחרתם להתחבר לאלוקים רק הרחיקה אותו ממכם, ועל כך אני משתתף בצערם, אך גם אותי הוצאתם מקו האמונה, כנראה כדי לחפות על מעשיהם שלהם.

כמה כאב חברים, כמה עצבות אהובים, שיש לנו כאלה "מאמינים"...

כואב,
הייתי מרגיש את מה שאתה אומר, עד שהתנתקתי איכשהו מהם.
היום אני רואה ושומע דברים חריפים, מאנשים חריפים, ולא מרגש אותי, אפילו לא מכעיס אותי.
אני ישר קולט שהם לא מדברים אלי, כי הם לא יודעים מי אני בכלל. אז הם מדברים אל מי שהם חושבים שאני...
האלקים הוא בשבילי גם כפי שאני מבין אותי כרגע.
כי הוא הכל.
שבת שלום, חבר.

על מי אתם מדברים?

לגד,
הפוסט שפתחתי עוסק בעיקרו על הגישה והחשיפה שלי אל התחום הדתי, שנעשתה בעיקר באמצעות שיעורי תורה מרבנים, ומטיפי דת.
אני לא מציין שמות ספיציפיים כמובן, אלא מדבר על קבוצה שיש לי תחושה שחלק מקוראי הפוסטים נחשפו אליה.

משוש חיי היקר,
העלית נושא טעון ומסוכן עבורי.




בתנא דבי אליהו [פרשה י] כתוב כך: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו"
לפי מה (שהבנתי ממה) שחונכתי, לא כ"כ מובן לי איך המדרש הזה ייתכן. אבל זה מדרש.

חבר ותיק (הרווי) אמר פעם בשם הספונסר שלו שאלוקים יושב וצוחק על אלה שמנסים להגדיר אותו...  (גם אם נתמה "מאיפה הוא יודע?" אבל נדמה שיש אמת ברעיון הזה).



מאד מזדהה!  רגעים שרק אבא ואני יודעים. שביבי אור בתוך החושך!
אינאונימי, תודה שהזכרת לי את זה.




להיפך!
את הלימוד מהתורה (שהוא עבודה בפני עצמה) צריך להוציא החוצה, לחיים שלנו. למכולת, לאוטובוס, לרחוב ובמיוחד לבית.
זו היתה החוויה הכי חזקה שלי של נוכחות האלוקים.
כשקשה לי ברחוב, אני לא צריך לרוץ לביכנ"ס להתפלל. אבא נמצא לידי.  כשאני מרגיש את החושך של התאווה באוטובוס, גם שם אלוקים איתי.


אבל לחשוב על אחרים ולהשוות את העבודה שלי לעבודה שלהם, בשבילי זה מקום מסוכן.
כי בזה הגבולות מטושטשים אצלי, ואני מאבד את הכיוון.
רגע, אם התכנית היא קשר לאלוקים, אז מה זו הדת?
אם העיקר הוא תיקון המידות (יעויין בפי' הגר"א על משלי ד' י"ג), וזה מה שאנו עושים בתכנית, והאחרים שמדברים גבוהה גבוהה לא עושים זאת (לפי ראות עיני), אז לא שווה כל העבודה שלהם!
אני, עם הביקורתיות והשיפוטיות שלי, יכול לבטל כך אנשים במחי יד.

אני מעדיף לא לחשוב יותר מדי בכיוון הזה, אלא להודות לאלוקים שהביאני למקום שעוסקים בו בעבודת המידות, בתקווה שיהיה לי האומץ להמשיך הלאה, ואולי זה ישפיע גם על תחומים אחרים שהייתי רוצה להתחזק בהם.

משוש חיי!
אני מבין שאכן האור האלוקי שורה בכל מעשה טוב של כל אדם, וככל שהמעשים הטובים הם עמוקים יותר, תוך הזדהות אישית וכוללת של נפש האדם, כך הם אפילו עוד יותר טובים.
אבל התשוקה לה' היא אכן לאינסוף, וקיימת באדם, רק בגלל שיש בו נשמה שהיא "חלק" מהאינסופיות הזו.
התורה המצוות וההגדרות אינן סותרות, או שוללות את האור האלוקי ממעשה טוב מסויים,
התורה נותנת לנו הדרכת חיים כוללת, כיצד לבטא את רצון ה' בחיינו.
ומהיכן הודאות בכך?
זה פשוט לא מתחיל מאיתנו אלא בפנייה של הבורא אל עמ"י, באופן גלוי מיציאת מצרים ועד סוף בית ראשון, ובאופן סמוי גם עד ימינו אלו, בהיותנו שוב על במת ההיסטוריה.
התורה ומצוותיה ניתנו לנו, כהדרכה אלוקית לחיינו. ומהוות עד היום עבור כל המאמינים בסיס המוסר.

שוב, כל מעשה טוב הוא בעל ערך ונמדד, אבל אם כדי להתקדם באופ מלא לחיים שלמים לאור הנשמה שלנו, אנחנו צריכים את הדרכת ה' לעניין.
בקטן, אולי כמו 12 צעדים מאת אלוקים, מול צעד בודד והתגברות נקודתית.

ואכן האתגר להכניס את האור והעונג האלוקי לכל פינה בחיים הוא לא פשוט (זו הסיבה שהתכנסנו כאן...) אבל הוא לא סותר את הפרטים שבתורה אלא אדרבה, מתעצם על ידם.
כנראה שצריך להוסיף לזה לימוד להעמיק את יסודות המעשים שלנו. ומי שטובע רק בפרטים מזכיר לי את מי שנעזר בשיטה כדוגמת הצעדים אבל לא מתעסק במרחבים שהיא פותחת לו.
כשהתורה נלמדת ומנסים שתהיה מיושמת על כל חלקיה, היא משיבה את הנפש.
אולי כדאי לברר את השאלות שהעלת, הייתי ממליץ על ספר הכוזרי שמברר אותן.

אבל לא נשכח שאכן עשיית הטוב היא תכלית, ואם "אשדרג" את החיים שלי, זה לא יבטל את הערכים הקודמים אלא יכניס אתם לתוך התמונה.
בהצלחה לנו בבירורים השכליים והרגשיים.
קמתי

נחוםתקום היקר,
הבעתי את הרגשותי והגיגי ליבי הרוחשים בשאון גדול וחזק, מכיוון שאני נפגעתי קשות מאוד מאנשים שמנסים להגדיר אותי ולשים עלי תווית.
אני לא בא ממקום של אשמה כלפיהם, אלא בא לומר שלא כל אחד יכול להגדיר מהי דת ומהי אמונה.
אני רואה באמונה בישות הרוחנית העליונה, כמקור השפע והטוב, הישר והאוהב, המלטף והנוגע, המנחם והמפשר,
ורק לא מזמן גיליתי, אחרי נבירה בתפיסתי את הישות הרוחנית העליונה, שתכנית 12 הצעדים, בעצם מדברת על אותו הדבר בדיוק.
היא לא מחייבת אף אחד לשמור על טקסים דתיים לסוגיהם, ואיננה מטיפה לשום צד.
אלא פועלת על השכל הישר, שאומר, תדע שיש מנהיג רוחני עליון, שהוא המטיב והוא המשפיע, ורצונו הוא רק להשפיע כל היום כמו שכתוב "חסד אל כל היום",
תצמד אליו, תוריד את המסכים, את הטינות, את היצרים השליליים, תתחבר לאמת האמיתית שאינה מעורערת ובלתי ניתנת לערעור מאף גורם וצד,
ולאחר שאקבל את ההארה הרוחנית הזאת, אדע לבד כיצד להנהיג את עצמי, בדרך שאותה ישות רוחנית עליונה רוצה שאתנהג.

בשורה התחתונה אני אומר, מספיק עם ההכללות, מספיק עם התוויות, מספיק עם הדימויים, ומספיק עם ההערכות,
הרי ברור שלא לכך נוצרו בני אדם, ולא כך אני נוצרתי, נוצרתי כדי להתאחד עם הברואים הרוחניים השוכנים בתוך גוף חומרי שנוצרו על ידי בורא היצורים והצורות,
ואני אדע להתרחק כמו מאש, מזירת המוקשים, ולהתחבר אל גן הוורדים, הנטוע בלב ליבי, ברוחניותי הבלתי נתפסת, כבתור ישות רוחנית, אני מחוייב להתנהג כך ויהי רצון שאזכה להתנהג כך... בורא עולם, עזור לי למצוא את הדרך המתאימה, כי כשאני נסיתי למצוא את דרכך, בעצם התחברתי אל הדרך שלי, ושכחתי שגם אתה קיים באותה הדרך המובילה אליך...

התלבטתי אם להגיב לנושא,
אני מהיר לכעוס [כן, בדיוק כמו האנשים שלא מבינים אותך בביכנ"ס] כשמדובר בדברים שאני מאמין בהם, [וגם שמדובר בעוד שלל נושאים]

אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת, שהישות/אלוקים/כל יכול,או איך שלא נקרא לו, הוא טוב וחפץ להיטיב והא לא מחפש אותנו בסיבוב, והמטרה שלנו בעולם היא לא להיות ילדי כאפות של אלו-הים, אלא שיהיה לנו טוב,שמחה ושלווה.


אבל...
מה שאני מאמין שכל הנאמר לעיל לא סותר את העובדה שאותו אלו-הים/ישות יש לו מטרה בעולם, יש תכלית לסיבה שהוא ברא אותו, והתכלית היא לעשות טוב להולכים בדרכיו, והדרך לעשות את רצון האלוקים היא התורה והמצוות, הן אלה שבלב והן המעשיות. נכון, לא תמיד אני מרגיש איך אני מתחבר לה' ע"י התפילין, ואיך אני מתקדש ע"י שמירת שבת, [כמובן שהכשרת הלב לדבר מועילה מאוד, קשה לי לבוא בתלונות שאני לא מרגיש קדושה בתפילין אם אני לא עושה פעולות שיגרמו לי לחוש זאת, כמו קריאת הפרשיות מהתורה, מחשבה לפני מעשה וכדו']
אבל האלוקים לא דורש ממני תמיד להבין, לפעמים אני אמור לעשות בגלל שהוא אמר. הילד שלי לא תמיד מבין למה אני לא מרשה לו דברים או למה אני לוקח אותו לישון כשהוא רוצה להמשיך לשחק, לפעמים הוא בוכה ומשתולל אבל הוא יודע שאני אוהב אותו מאוד. [אני משתדל לומר לו ולתת לו את התחושה הזאת]

זה שיש כאלה שהם חושבים שהם בעה"ב על הקב"ה ושהם מבינים הכי טוב בעולם איך לעבוד אותו, ושהם מצקצקים בלשונם מאחוריך על שאתה בטלן ה' ישמור,  [ותוך כדי כך עוברים איזה עשר לאווים] לא אומר שאי אפשר להיות עובד ה'  בצורה אחרת,
שאני אומר שאני חרדי זה לא אומר שהקב"ה הוא שלי, אלא שאני נמצא בתוך מסגרת שבה אני מאמין שאני יוכל לצמוח כעובד ה' בצורה הטובה ביותר בשבילי.
אוהבים אותך  [בדיוק כפי שאתה]

בשבת הזאת חשבתי על הנושא שוב,
תודה משוש...

בספרות של הצעדים מובן שכל אחד יכול להתחבר למה שהדת שלו דורשת, על מנת להחלים מהתאווה ע"י רוחניות.
בשבילי זה אומר לעבוד את ה' כמו שכתוב בתורה, בהלכה, וכמו שכתוב בלב היהודי שלי, במצפון שלי.

הרי אין ספק שהתוכנית לא עובדת בלי מעשים.
אפשר לחשוב שאני רוחני כשאני חושב מחשבות רוחניות,
אבל אני לא באמת רוחני עד שזה יתבטא במעשים שלי.
ובשבילי כיהודי זה שמירת תורה ומצוות - מהנקודה שאני אוחז בה.

בתכנית נכתב שאמונה בלי פעולה - היא אמונה מתה.

זה נכון גם לגבי הפעולות של התכנית, אבל נכון עבורי כיהודי מאמין גם לגבי התורה ומצוות. נכון שכאדם חולה במחלה רוחנית אני לוקח את הדברים בקצב אחר, אבל הרעיון (לענ"ד) הוא אותו דבר.

חברים,
עצם האמונה בכח עליון שיכול להושיע אותי ולהציל אותי פשוטו כמשמעו מכל תחלואי נפשי, כבר בכך קיימת מספר מספר שורשיות וחשובות מאוד.
כל התורה, כל המצוות שנצטווינו, נועדו על מנת אותנו לאמונה בכח אחד שמנהיג את כל העולם.
לצערי, עם השנים נחשפתי לדברים באופן הפוך, קודם כל תקיים את המצוות, ואחר כך לך תאמין במי שנתן אותם.
וזה פשוט לא עובד בצורה הזאת. לפחות אצלי זה לא עבד כלל וכלל ואף דרדר את קיום התורה והמצוות שלי.

אז הפעם, אני אתחיל מלמעלה למטה, קודם כל אאמין בבורא עולם בכל כח אמונתי, שהוא הבורא הוא האינסוף, שבעצם התחברותי לכח האינסופי אקבל כוחות להבין את רצונו ממני. ברגע שאבין את רצונו ממני, הדרך אל קיום הוראותיו, תהיה לי יותר נהירה ברורה, והכי חשוב יציבה ובונה ומגיעה ממקום נכון.

עד היום, קיימתי את המצוות בצורה חולה עד מאד, כי היה חסר המרכיב העיקרי, האמונה.
מהיום והלאה, ארצה קודם כל להאמין ולבטוח בבורא עולם בצורה אמיתית וכנה, ואז יפתח השער בפניי אל עבר רצונו של האין סוף.

סליחה שאני אומר זאת, אך לדעתי זאת טעות לומר שעצם הקיווי והאמונה איננה מוגדרת בתור פעולה מעשית.
הכניעה ומסירת הרצון שלנו אליו, היא עצם הפעולה והאמונה בו זמנית.
אך לקיים את רצונו, זה מתחיל באמונה שלי בו.

לפני שפתחתי את ספר ההלכה כדי לקיים מה עליי לבצע במישור הטכני,
הייתי צריך לעשות היכרות ראשונית עם בורא עולם.

הלוואי ואזכה להכירו, או אז, אהיה האדם המאושר בעולם.