תכל'ס, קצתי בחיי מפני הפוסטים על החטאים והעוונוות והגהינום וימי השובבים. סורי, זה לא בשבילי. מי שחושב שהוא חוטא - אני מרחם עליו. אתמול הייתי בדרכי לרקוד עם השטן, ורק אלוקים הטוב והמטיב הושיט לי יד רגע לפני שאני צולל אל האבדון. אם יש אדם שפוי שבעבור תאווה טפשית מוכן לשרוף את העולם הזה שלו (לא מעניין אותי העולם הבא כעת), אולי הוא חוטא. אבל לי היה כל כך הרבה מה להפסיד וכל כך קצת מה להרויח, שרק המחלה הזאת יכלה לשלוח אותי אל הגהינום ולהסביר לי ששם נמצא גן העדן.
אחרי 368 ימים, כאשר הטבלה של האתר שלנו הכתירה אותי בתואר המפוקפק בעל תשובה, לפתע התעופפו להם מהחלון כל התובנות הנפלאות על היופי שבחיי נקיות והמוח שלי הפך לגוש גבינה צהובה שוויצרית מחוררת ומותכת. פתאום המוח שלי סיפר לי שהדבר הכי טוב שיכול להיות לי בחיים זה למות. והחיים עצמם? פחחחח זה סתם שטויות. אשתי? לא מעניינת אותי. הילדים? לא זכרתי שהם קיימים. הספונסר? הוא כבר ראה מספיק חברים נופלים. הקבוצה? ימצאו מנחה אחר. החברים שאני ספונסר שלהם? בעיה שלהם, שיקחו ספונסר אחר.
וכל זה התחיל ממה? מכמה ימים בהם לא עבדתי את התכנית כפי שצריך ולא הסכמתי לשחרר דברים שרציתי לשלוט בהם, לא הבנתי שאלוקים הוא מנהל העולם. צעד שלוש (החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו) לא התקיים, והפורענות התקרבה. רגע אחד של מבט על מושא תאווה. לא דקה, לא שלושים שניות, לא שתי שניות. רגע אחד בו אני רואה מושא תאווה ובתוך המוח אני לוגם. הרגע הזה הספיק לי. בדיוק כפי שכתוב בספר הלבן בסיפור בהתחלה. בתוך שעות הייתי ברחובות, מחפש תאווה.
במעורפל זכרתי שיש דברים שאני צריך לעשות, ואפילו חלק ניסיתי, אבל כשהספונסר לא ענה - שמחתי שדרכי אל האבדון נסללה. זה היה מוחשי כפי ששום מאורע בחיי לא היה מוחשי. במבט לאחור אני מבין למה אנחנו כל כך מרגישים קרובים אל האלכוהוליסטים, גם אני הרגשתי את הדי התאווה מציפים לי את המוח ומשבשים את הפעילות הרגילה שלו.
איך לא נפלתי? חסד אלוקים נטו. לא מובן בכלל. הגעתי הביתה, אמרתי לאשתי שאני חולה במחלת התאווה ואני רוצה למות. היא הציעה לי להתפלל לאלוקים אבל לא רציתי. ובכל זאת היה רגע אחד, שניה שבה נכנעתי. ירדתי על הברכיים והתחננתי לה' שיקח ממני את התאווה. אני לא רוצה למות. הרגשתי בדיוק את מה שכתוב בספר הלבן, שבהתחלה אנחנו מרגישים כאילו אם לא נשתמש בתאווה - נמות, אבל בסוף הכניעה הורגת את האובססיה. אלוקים עזר לי.
התקשרתי לחבר והוצאתי הכל. כשיכולתי לדבר עם הספונסר שיתפתי שוב בכל מה שעבר עליי. כשהיה מקום לאור האלוקי - הוא נכנס.
מה למדתי מזה? כמה דברים.
ראשית כל - אני אדם חולה. כמה פעמים שרק אומר את הדברים, זה לא יהיה מספיק. אני אדם חולה.
שנית, יש לי שאלה שאני צריך לשאול את עצמי מידי יום: מהו הדבר החשוב ביותר בחיים שלי? אם התשובה היא שאשתי או אלוקים או העבודה או הילדים או כל דבר חשוב אחר מככב בראש הרשימה - אני לא עומד לסיים את היום הזה בנקיות. יש רק אדם אחד ורק דבר אחד בראש הרשימה: אני והנקיות שלי. אם החיים שלי חשובים יותר מכל דבר אחר בחיים שלי (נשמע די הגיוני למען האמת), אז אדחה כל דבר שפוגע לי בהחלמה. אסכים לוותר על הרעיון האווילי שאני אלוקים ואשחרר את הדברים שאינם תלויים בי. כך גם אפנה כל זמן או משאבים שאני זקוק להם לצורך ההחלמה, כי ההחלמה דוחה הכל.
