כשבאתי לתכנית הסבירו לי בטוב טעם שהתאווה היא לא ה"בעיה" אלא היא ה"פיתרון" הקל שמצאתי בכדי לברוח מהחיים ומהתמודדות יומיומית מול טינות פחדים וכל שלל פגמי האופי שב"ה יש כאלה לרוב.
יש ימים שאני מוצא את עצמי זקוק נואשות ל"בריחה" כלשהיא, הטעם המר של התאווה עדיין ממלא לי את הפה, ואני מיד מחפש אלטרנטיבה לברוח.
בזמן האחרון זה מגיע אלי בדמויות שונות, זה יכול לבא בדמות בריחה ל"פוליטיקה" (בתקופה האחרונה אני יכול להיות צמוד לרדיו לכמה שעות...) או ל"גששים" או ל"אוכל" או אפילו לעבודה.
האם אני אמור לומר לעצמי, לא משנה לאן אני בורח העיקר לא לתאווה, או שלפעמים עולה לי מחשבה שבדיוק להיפך, זה שהיום אני לא מתמודד עם החיים זה יגרום לי בהמשך לחוסר יכולת להתמודד מול התאווה.
אני מוצא את עצמי לפעמים מרגיש רע אחרי ששוב "ברחתי" ואני שואל את עצמי האם התחושה הזו היא ממקום חולה או לא.
לעזרתכם אודה.

אחי ורעי
לפי דעתי בשביל ההתחלה זה בסדר, לפעמים גם צריך את הדברים האלה בשביל להתמודד. אבל צריך להזהר שזה לא יהווה תחליף. אולי תסתכל על זה כעל "פרס עידוד" ולא כעל תחליף.
בתקווה שבהמשך זה יסתדר
בהצלה
אחיך

אני חדש בעסק, אבל נראה לי שבריחה היא בריחה היא בריחה. הבעיה שלנו היא לא התאווה, התאווה היא התוצאה. הבעיה שלנו היא הבריחה.
הייתי כאן בפורום חצי שנה. הייתי נקי - לפי המושגים שלי אז - 170 יום.
אבל לא התחלתי לעבוד, בגלל שברחתי כל הזמן למקומות אחרים; כעסתי הרבה; לא טיפלתי בשורש של הבעיה בכלל.
למשל, המשכתי לברוח לספרים בעייתיים, תוך כדי שאני מנחם את עצמי שהרי אני לא נופל להוצאת ז"ל.
התוצאה היתה ברורה - נפלתי לגמרי, ולקח לי עוד זמן לא קצר להבין שאני חסר אונים ולא יכול להתמודד.
הגעתי חזרה לתכנית בסך הכל לפני כמעט שבועיים. כמו שאמרתי, אני חדש, ועוד לא יודע בדיוק מה הולך. אבל הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי היה לפנות ולבקש קשר אישי עם חברים, עם הקבוצה ועם ספונסר.
מאז, עיקר העבודה שאני עושה היא לא על התאווה בכלל, אלא על הבריחה שלפניה. על הלחץ, על הכעס, על כל הרגשות והפחדים השליליים שסופם להוביל אותי לתאווה, כמו תמיד.
אני מרגיש שזה משהו אחר לגמרי, כאילו הייתי כאן חצי שנה, למדתי את המילים - ולא הבנתי כלום על מה מדברים.
היום אני לא מסתכל על התקופה ההיא כעל תקופה נקיה, אלא כעל תקופת הכנה, תקופת יובש, אבל מלאה בתאווה ובכל מה שמוביל אליה.
אז מבחינתי, כל בריחה היא התחלת הנפילה, במוקדם או במאוחר.
מה שאני יכול לומר לך, כמו שאומרים כאן - לא מה נכון בשבילך אלא מה עובד בשבילי, זה שעבורי הקשר עם הקבוצה הטלפונית, החברים והספונסר עשה את כל ההבדל, וגרם לי להישיר מבט אל מול המקומות בהם הייתי רגיל לברוח, ולנסות (לא להתמודד אלא) להיכנע.
לא באנו להחלים כאן בשביל לברוח מהחיים למקום אחר, אלא בשביל לחיות אותם. לזכות למה שסיפר ר' נחמן: "היום חייתי חיים כאלו, שלא חייתי מעולם". הלוואי שנזכה!

אבא יעקב, תודה על הדברים.
ליהודי שמח
אני גם מסכים איתך שלא באנו לכאן בשביל לברוח, השאלה שלי האם אני כבר בהתחלה אמור להתנתק מכל הדברים שאני בורח אליהם ולנסות להתמודד, או להתייחס לעצמי בסלחנות יתר, ולומר לעצמי, לא נורא, העיקר שאתה לא משתמש.
דבר נוסף, אני חושב שיש הבדל בין להחליף התמכרות בהתמכרות לבין בריחה רגעית, ואסביר,
כאשר אני מחליף את התאווה בהתמכרות אחרת, לא עשיתי כלום, הניתוק ושאר התופעות השליליות של המחלה יתקפו אותי בדיוק באותה מידה, חוסר האיזון שלי הוא תמיד לצד הלא נכון, כמו שאמר לי פעם הספונסר שלי "מנה אחרונה היא טעימה, הבעיה שלנו שאנחנו רוצים לאכול אותה כל היום",
אבל, כאשר אני מרגיש עכשיו קושי מסויים, ואני מודע לכך שהוא לא יעלם גם אני אני יאזין 20 שעות לרדיו, הבריחה לעצמה משחררת מהקושי, אבל התחושה היא שיכולתי להתמודד וששוב פעם ברחתי....

השאלה אם זה כניעה או מלחמה

כל דבר שאני עושה כי נוח לי היא לענ"ד בריחה
אני מגיעה לעבודה ומטפל בתיקים הקלים והתיקים הבעייתיים אני שם מתחת לערימה זו בריחה מהתמודדות עם אותם תיקים.
אני קופץ לחבר אחרי העבודה במקום ללכת ישר הביתה זו בריחה מהבית ומהתמודדות עם מה שמחכה לי שם.
גם כשאנו יוצאים לנופש אנו בורחים מהשגרה...
לענ"ד לא כל בריחה היא שלילית
בריחה משחררת את הנפש וזה יכול לעזור אח"כ להתמודד יותר טוב.
בריחה כפייתית וללא שליטה זו כבר בהחלט "התמכרות"

צריך להבדיל בין קושי לסכנה.
מקווה שאני לא טועה.

אם זה קשה שלא לברוח, אז הדבר הנכון הוא לעשות פעולה ולהתמודד עם הקושי.
אין איסור שיהיה קשה, זה מה שמצפה לנו בהחלמה.
אכן אם לא עומדים בקושי ואני בסכנת נפילה ובריחה לתאווה, אז כל דבר אחר עדיף ממנה.

כך הבנתי את זה.

מצד שני, כמה מותר לי להיות במצב של קושי, האין זו סכנה?
כל אחד והספונסור שלו.

מה שאני עושה כשאני עושה את הדבר הנכון - להתקשר.
וכמו שאמרו, זה חוסר שפיות, ולזה מועיל כח גדול.

הבעיה שלפעמים עולה מחשבה חולה של מסכנות ואומללות, כל מיני צפורים שלוחשות לי בשקט שאני סובל בהחלמה, ושאסור לי כלום, שאני נהיה פתאום נזיר ופרוש מענייני העוה"ז, לפני כל דבר שאני עושה אני מהסס, אולי זה מגיע ממקום שלילי, אני חייב לדעת את האיזון, וזה הקושי שלי האמיתי...

אני מכיר את זה,
לכן יש לי ספונסר שאיתו אני מתייעץ על כל דבר שיש לי ספק אם זה שלילי, או בא ממקום שלילי.
אני חולה מדי בשביל לסחוב איתי דאגות מיותרות,
אני מנסה רק להתמקד בהחלמה מהתאווה, ולהתייעץ עם הספונסר על כל דבר,
אני מרגיש גם יותר בטוח בקשר לשאר הדברים בחיי היום יום.
אם אין לך ספונסר, מהר תיקח אחד. בשביל זה הם פה.

בהחלמה...

ידידך, אינאונימי

שלום לך מייק, מהנסיון שלי זה אופייני למי שהיה נקי תקופה, למי שחווה שקט ברמה מסויימת ונפל, אציע לך מלב אוהב לקבל את זה. לנסות ולהכיל את זה. תפילות קטנות לאבאל'ה למעלה. עוד פעם ועוד פעם.

לאט לאט זה מסתדר, יש בתוכנו משהו שרוצה מאוד את התחושה שהיתה בהחלמה, ויש לנו נטיה לשכוח את הדרך שהובילה אותנו לשם...

הגלים הללו יתקצרו ויחלשו. זו העובדה אצל רבים מהחברים. כדאי גם לכתוב, את הדברים ככתבם וכלשונם. עדיף בכתב יד. ולשתף מישהו שמסוגל להכיל את מה שכתוב.

בהצלחה.

אוהב וצריך.

אנאונימי, בוקר טוב
ב"ה יש לי ספונסר מדהים שאני מאד אוהב, ובעיקר מקבל ממנו המון החלמה, הבעיה היא שיש דברים שהספונסר לא יכול להחליט בשבילי, והוא בעצמו אומר לי לעשות מה שאני מרגיש בכנות הפנימית שלי עם עצמי, כמו למשל, האם לשמוע רדיו, וכמה... וכאן מתחיל התסבוך שלי עם עצמי.
אבל, יש לי המון תקווה, בעיקר בגלל מה שכתב אסירות תודה, שזה סמפטומים של הנפילה, ועם הזמן זה יעבור, אסירותודה רבה לך, זה באמת מחזק, רק לא הבנתי מה בדיוק לכתוב ככתבו וכלשונו.
המשך יום מפוכח לכולנו.

ככתבם וכלשונם... את הדברים שבא לך או לא בא לך לעשות, החולים יותר והחולים עוד יותר. את המחשבות את הפנטזיות. הנייר סובל הכל. זכור. לפני שאתה משתף מישהו שאל אותו האם הוא יכול לספוג עכשיו...

כשאנחנו מדליקים את האור המון מפלצות נעלמות.
בהצלחה.