לא מעט מחברי הפורום הנכבד מתלבטים בנוגע להשתתפות במפגש חי, הם מ-פ-ח-ד-י-ם. הפחד מובן ולגיטימי, לפעמים הוא גם מוצדק (אישית אני מעדיף לחיות מלהיות צודק) ובכל מקרה אין צורך להכביר במילים על התועלת הגדולה בהישארות מאחרי מקלדת, ספון בחרדה גוברת בד' אמות מבלי לתת לנפש חיה לחדור אל הממ"ד הנפשי הפרטי.
אבל מי שישאיר ראש פתוח בכל זאת, יוכל לראות שיש תועלת 'בלצאת החוצה', לפגוש פיזית אנשים דומים, עם דפוסי התנהגות שווים. לראות ולהרגיש כיצד הטינה הבושה והשליטה הביקורת והשפיטה העצמית והחברתית נראית ומרגישה.
התעוררתי לכתיבת הפוסט הזה בעקבות אירועים אישיים ושאינם, חבר חלק על הזעזוע הגדול שחש בעקבות השתתפות בקבוצה חיה שהפכה לקרקס, האכזבה ניכרה בכל מילה שאמר, אותי הוא דווקא חיזק, הוא הזכיר לי מה קורה כשלא נצמדים לכללים.
אין דבר שחיבר אותי להחלמה כמו מגע אנושי חי. אני לא יודע לחיות עם אנשים, ועם טיפוסים כמוני זו משימה מורכבת עוד יותר, מציאות שהכריחה אותי להשתנות. פשוט לא היתה לי ברירה. אתן דוגמאות אישית ואתפלל לאבאל'ה שיכוון אותי שיצאו הדברים ממקום נכון ויגיעו אליו.
ביום הולדתי הרביעי ערכתי ציון דרך - מסיבה צנועה של מכור המציין את הדרך שעשה, היכן היה מה עשה והמקום בו הוא נוכח היום – סוג של שיר הלל לבורא עולם ולתוכניתו. לאחר שדברתי הגיע זמן 'הברכות', אדם שלא הכרתי עד אז, פער את פיו והשאיר גם את שלי פעור, למשך הרבה זמן, להלן דברי 'השבח' שלו...
"שמעתי שאתה חוגג, ולמרות ששמעתי אותך כבר כמה פעמים וחשבתי לעצמי מה כבר יש לרברבן (הוא אמר מילה אחרת שאינה סובלת את הכתב) הזה להוסיף לי, החלטתי בכל זאת לבוא ואני שמח שבאתי, הוספת לי המון, תודה". עד כאן לשון הזהב שלו.
ניסיתי לגייס מעט רוק, הפה היה חרב, למרות שניסיתי לא הצלחתי להחזיר את הלסת השמוטה שלי למקומה, והרגשתי כיצד אני מסמיק עד שורשי שערותי הסומרות, שאלתי את עצמי מה לעזאזל עשיתי לו, אני באמת לא מכיר אותו אולי ראיתי אותו כמה פעמים בקבוצות. חפרתי בזמן שהברכות המשיכו, לא הקשבתי להם, אך לא מצאתי מאומה.
ידעתי שהוא ספונסי של ספונסי שלי (מה אתם יודעים, אני כבר סבא רבה רבה) זכרתי שדברתי איתו פעם אחת בחיי, לא הבנתי אותו או את מניעיו, נעלבתי. כהוגן. יש לי תרגולת קבועה במצבים כאלו – להתפלל עליו, שיהא לו טוב. במקום שאלוקים יקח אותו (נו? מה יהיה? עד מתי הוא יציק כאן, אולי שם יש מי שיוכל להתמודד עם הדבר הזה...) עם כל המשתמע המסתעף והמסתאב.
הייתי "באורות", והאיש הוציא לי את כל האויר מהמפרשים. יותר מכל הפריעה לי עצם ההתרחשות, לא הבנתי מה אבאל'ה שלי רוצה ממני. קל לראות את המנוול. אבל למעשה אלוקים אמר לו קלל... הספונסר שלי ניסה לנחמני באומרו שזו זכות להעלב מבלי לעלוב, מה שנכון, אך הפעם לא הועיל, עדיין ההרגשה שלי היתה קשה.
באמת חייתי עם התחושה שקיבלתי מתנה, בכל פעם שסיפרתי על עצמי הרגשתי והדגשתי את קריסתי המוחלטת. הצהרתי בריש גלי שזה לא 'אני' כאן, חלקתי את מסכת חיי המתפוררים תוך כדי התערטלות מוחלטת, לא היה לי קל, אבל עשיתי זאת מתוך אמונה שבורכתי. השתדלתי שלא לייחס ולנכס לעצמי את ההחלמה, מה פתאום אלוקים שם בפיו דווקא את המילים הללו?
לא נרגעתי, פניתי לאחד מחברי הקרובים, עברנו יחד כמה דברים, כאוב, ספרתי לו על התחושות הקשות שלי, הוא הקשיב, הנהן בהבנה במקומות הנכונים ואז זרק את הפצצה שלו – "גם אני פחדתי לדבר לידך בתחילת דרכי, לא פחדתי ממש כי מה תעשה לי, אבל לא חשתי בנח לפצות פי לידך" - הרגשתי שזה פשוט גומר אותי, יופי, רק ממנו זה היה חסר לי, עכשיו זה קיבלתי תואר רשמי, יש לי סטמפל'ה של מפחיד, בהההה.
הוא עזר לי מאוד, כי אחרי שנרגעתי, ניתחתי איתו את הדברים, לבד לא הייתי מסוגל לעשות זאת, לבד היה לי נח לראות רק איך המנוולים דק"ק SA הפכו אותי למפלצת דו ראשית, להתקרבן (מלשון קורבניות) ולהתמסכן, התקלפתי שם, טונות של 'פוזה' ירדו ממני, שוחחתי עם הספונסר שלי והמסקנה היתה ברורה - אני, זו הנשמה שלי, לא מה שאחרים חושבים שאני.
להלן השיחה עם החבר בתמצית - "אתה מקרין להם את מה שהם היו רוצים, הם "מלבישים" עליך את התחושות שלהם, והופכים אותך למה שמפריע להם להיות מי שהם היו רוצים להיות"... לא היה חסר שאני אחוש כך גם כן, המשיך ידיד נפשי, הנס שלי הוא שיכולתי לדבר על זה עם הספונסר שלי, סיים בקריצה (גילוי נאות, אני הספונסר שלו)
הייתי בהלם כי לא זכרתי כלל שהתייעץ עימי, אבל הוא לא נרתע (הרי הוא לא מפחד) והזכיר לי את הסיטואציה שלגביה התייעץ איתי, והוכיח לי שאני הוא זה שאמר לו את מה שעכשיו יכל לומר לי, את הדברים שידעתי מספיק טוב בכדי לומר לאחרים ובזמן הכאב שלא לא זכרתי בשבילי...
שוב נוכחתי כמה תועלת יש לי במגע עם אנשים נוספים בהחלמה, כשכל בני גילי היה עסוקים בגדילה והתפתחות אני שיכללתי מיומנויות בתחום התאווה, בכדי לשרוד הפכתי את ההסתרה לאמנות, את הרמאות למקצוע, אני לא יודע לחיות עם אנשים נוספים. החלמה קבוצתית מלמדת אותי.
אני כותב כאן על תהליכים שהתרחשו לפני תקופה ולאורך זמן, המסר שחשוב לי להעביר בדברי הוא שאין סיכוי שהייתי 'מתקלף' כך בבית מאחרי המקלדת... כמה קלוריות צריך לשרוף כדי ללחוץ דֶלית?! לצאת משירשור מעצבן? בקבוצה חיה, במגע אנושי חי זה בלתי אפשרי.
איני יכול להעביר במילים את ההחלמה והצמיחה שזכיתי להם בגלל שספינסרתי, זהו כור היתוך שאין שני לו. נפגשתי עם לא מעט אנשים במהלך הדרך, חוויות אינסופיות, דברים מרגשים מאוד, אך גם נפגעתי כהוגן, נפצעתי עד היסוד, יש לכם מושג מהי ההרגשה שאתה מפנה מהזמן שלך של משפחתך בשביל בנאדם הזועק לעזרה, יושב איתו עד השעות הקטנות של הלילה, או של הבוקר, על חשבון ההנאות הקטנות שלך ושל אשתך, מפספס ארועים משפחתיים וחברתיים, כי זה הדבר הנכון.
ואז... הבנאדם מקבל את 'הסיבוב' שלו, ממשיח גואל וצדיק הפכת לשרלטן מאחז עיניים שהרס את חייו של האומלל שבסך הכל רצה להחלים... המסכן מסתובב 'ומודה בחוסר אונים' מול מי שהיה פעם הספונסר שלו, באוזני כל מי שמוכן לשמוע (אל דאגה, תמיד יש מי שמוכן) שאתה נוכל בעטיפת מחלים, מוציא דברים מהקשרם, נסמך על חצאי אמיתויות, ונתלה בשגגות כאובות ומכפיש את שמך ללא הרף בגלל הטעות הכי גדולה שעשית – ניסית לעזור לו...
היכן עוד ניתן ללמוד לסתום כך את הפה, שלך. לא של אף אחד אחר, הרי בכוילל אתה זז הלאה, קשה לך? תחזיר. בכל מקרה זה לא ירדוף אותך מדי יום. מקסימום תמשוך בכתפיים, תאנפף, תמלמל, איזה 'א ביסלע לשוינהרע', ותלך הלאה, גם בעבודה, סביר שתמצא שותף למרירותך כלפי הבוס הלא מתחשב, ברוב המקרים (אלא אם אתה סקסוהוליסט כמוני) בסוף היום אחרי 'שדפקת כרטיס' זה נגמר, השארת את זה שם... כאן, האיש חי איתך, אין לאן לברוח. אתה מוכרח להתקדם. ללמוד להכיל.
דוגמא נוספת לסיום, עשיית שירות - אתה טורח בלי סוף, מרים טלפונים, מתאם מיקום, מכין דובר, משתדל לחשוב על הפרטים הקטנים, ואז מגיע מישהו ומכניס סיכה לתוך הבלון הזה, מפוצץ אותו במחי משפט, בהינף יד. מבטל את כל עמלך בביקורת 'בונה', בא לך לצרוח, אתה? טול קורה מבין אוזניך. בארוע שלך היתה פארסה... ולא. אתה לומד לבלום. חש איפוק מהו, לומד עוד קצת על מערכות יחסים. מגלה איך נראית כפיות טובה. מודה שאתה כבר לא שם.
למדתי כיצד להיות מנחה על ידי שהנחיתי סדנאות, כשישבתי בראש ועדה, למדתי כיצד לעבוד בצוות, ויכולתי להעביר את הכישורים הללו ואת הידע הזה למשפחתי. למדתי כיצד להאזין וכיצד להתפשר למען טובת SA. ככלל, וכך למדתי כיצד להאזין ולהתפשר לטובת משפחתי. למדתי שאינני צריך לעשות הכול. ש"מצפון קבוצה" מצליח במצבים רבים, כולל עבודה ובית. וכל זה בתמורה לעלות הפעוטה של חלק מזמני ומהמרץ שלי.
אחים, קריאה בפורום עוזרת. כתיבה בו עוד יותר טובה ומועילה, אבל השתתפות בקבוצה זה משהו אחר. הכרתי אדם שהיה ממשיל את מי שמסתפק בגישוש ולא פורץ אל לב העשייה בהחלמה - ליושב על חבית יהלומים ומקבץ נדבות...
נפסיק לקבץ נדבות, נפתח את חבית היהלומים.
בהחלמה.
אזהרה: ספוילר!