חברי היקרים, אני יודע שזה מוזר. אבל הערב שמתי לב שאני לא מרגיש בבית, לא מרגיש לי טבעי להיות לבד.
אשתי נסעה לירושלים. זה זמן מועד לפורענות. אני מיד עט על המחשב. קודם כל בורח למסך.
עכשיו מתחיל אצלי הבחירה. האם לגלוש באתרי חדשות? בידור? ....? למזלי אני נמצא כאן. עברתי על המון פוסטים ישנים.
אבל למעשה אני מזהה שאני בבריחה. פשוט לא נוח לי עם עצמי. אז אני מנסה להתעלם ולהתכחש לנוחכות של עצמי. אני חייב אותכם כדי להרגיש חי.
כמה שתפרגנו לי, כמה שתגידו שזה בסדר שאני כאן ולא שם... יש לי צורך עז בברחיה הזו. אני לא מצליח לגייס חיות מתוכי.
האמת, לפעמים אני פונה לספרי חסידות, שם אני מוצא מחדש את הקב"ה, כשהוא איתי הכל בסדר. אבא אהוב. כשאני איתו יש לי הכל.
אבל את הצעד הזה של להיפתח ולתת מקום בתןכי להשראת השכינה, זאת אינני מצליח לגייס מתוך עצמי.
אני חושב שזו הסיבה שאינני מצליח להתפלל כבר הרבה זמן. התפילות יבשות. אני מתפלל עם פלאפון ביד. אני חייב לברוח בשעת התפילה למכשיר שלי.
אין לי פנים לעמוד מול אבא ולדבר איתו ישר, מתוך הלב. זה מוזר לי. כי אני לא טיפוס נכה ריגשית. אני יודע לבטא רגשות לאשתי ולילדי.
(כשאני חושב על זה הרגע, מאוד קשה לי לבטא רגשות כלפי ההורים שלי... אולי זה קשור? אם יש לי דמעות בעיניים, זה מהבצל שאני מקלף...)
כשאני נכנס לבית כנסת, ואני אמור לעמוד לבד אל מול בוראי, אני לא מסוגל. אני קורא ספר בזמן הזה. או גולש בפורום שמור עינך בסמארטפון... סליחה על הרעיונות
אם היתי קורא את הפוסט הזה כשהוא נכתב על ידי מישהו אחר, הייתי מיד עונה בתאוריות שונות וצודקות מה עלול לעמוד מאחורי התופעה הנ"ל.
אבל בשיתוף הזה אני לא כל כך מחפש פתרונות ותאוריות. כמו שאני שמח על הגילוי הזה. מצאתי עוד קוץ בלב. אשמח לטפל בו.
עצם הגילוי המרעיש הזה בשבילי, שקשה לי לקבל את עצמי כמו שאני, זה כבר צעד של החלמה. ידיעת הבעיה היא חצי פיתרון.
אני טיפוס שחייב כל הזמן אישור מאחרים. אישור שאני אהוב. אישור שאני מוצלח. אישור שאני חי. רק אם חבר יגיב לי בפורום זה אומר שאני קיים.
וכשאני מבין את זה מתחברים לי כמה חלקים בפאזל של תמונת חיי. זה היה אצלי האופן של בריחה לתאווה.
הייתי חייב גירוי מבחוץ כדי להרגיש חי. רק גירוי כזה יתן לי משמעות וערך. אולי הבריחה והרדיפה אחד הם? ? ?
אלי... תן לי את השלווה לקבל את עצמי...

אני מזדהה עם כל מילה שכתבת. תודה על השיתוף.

הספונסר שלי לימד אותי שכל זמן שאמשיך להיות עבד של כל אובססיה - גם כזו שהיא כאילו מועדפת או עושה טוב לאחרים ארגיש מרוקן.

אם כך אתה מרגיש אולי כדאי לך לבדוק היכן האובססיה שולטת בך. ושם לעשות פעולות של כניעה.

בהחלמה.

הושיעה, אני שמח בשמחתך. שמחת הגילוי.
כשאני גיליתי עוד חור בחיים, למחרת, השמחה נמסה כמו קצף אחרי יום... ונשארתי עם העובדות היבשות ביד.
אני מבין שבשביל זה אני בהחלמה, ומצפה לטוב.

התסמין הברור אצלי של ההתמכרות זהו חוסר שקט וחוסר שליטה.
וזה לא משנה באיזה דבר בחיים אני נוגע, אצלי זה מתבטא בהכל. אז נכון שכשיש אנשים סביבי אני פחות שומע את השקט, וכשאני לבד השקט יותר צורם אצלי, אבל אני יודע שתחושת הריקנות נמצאת אצלי תדיר, ומקורה הוא מהחוסר שליטה.
חוסר שליטה זה ההתמכרות שלי.
חוסר שליטה לקום בבוקר.
חוסר שליטה לצאת מהמחשב.
חוסר שליטה להפסיק לקרא ספר.
חוסר שליטה באכילה.
חוסר שליטה בעישון.
וכו' וכו' וכו'.
בכל מקום התסמין הוא חוסר שליטה, שיוצר בתוכי כל הזמן חוסר שקט.
לכן נראה לי שבשביל לשמור על השקט בתוכי, אני חייב ללמוד להתמודד עם החוסר שליטה, זה ימלא אותי.

אם כשאשתי נוסעת לירושלים, אני מסוגל לנווט את הערב שלי לפי תוכניות מסודרות מראש, ולעמוד בהם, למשל החלטתי שחצי שעה אני בשמור עיניך, עוד שעה אני לומד, אחרי זה אני עורך איזשהו מאמר וכו'. ועמדתי בזה. אני מרגיש מלא ורגוע.
אבל אם למשל במקום חצי שעה בשמור עיניך הייתי שעה וחצי. ובמקום ללמוד שעה למדתי רבע שעה וכו, אני ירגיש דכאון וחוסר שקט. בגלל שאני ירגיש את החוסר שליטה על עצמי.

וכנראה שמי שבמצב שלי כרגע צריך להשיג את הדברים האלה בדרך הכניעה, כי היות ואני אדם מכור וחולה, יהיה לי מאוד קשה אם אני יצטרך לבד לשמר את הסדר יום שקבעתי לעצמי.
בשביל זה יש לנו פה את השיטות בשמור עיניך.

והלואי ואצליח
מקווה שהועלתי משהו
יעקב