כשבאתי להחלמה, הייתי בטוח שהחיים שלי דבש. יש לי רק בעיה אחת קטנה עם התאווה, ואם יפתרו לי אותה (עוד חייתי בסרט שיש מישהו שיעשה עבורי את העבודה), הכל יהיה בסדר. לכן היה לי מסובך הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים להחלמה, בו אנחנו אומרים לא רק ש"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", אלא גם "וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". על איזה איבוד שליטה בדיוק אתם מדברים איתי? אני שולט מצוין והכל בסדר איתי.
אחר כך קראתי בספר הלבן איך לאט לאט מתגלות כל הגישות החולות שלנו שאוחסנו כנגדנו עם כל פעם שהשתמשנו בהם, ורק בהחלמה אנחנו מתחילים לגלות מה בעצם קברנו שם. עברה שנה בהחלמה, בה הייתי משוכנע שהחיים אפילו יותר יפים. מה יכול להיות יותר טוב מכך שאני נקי? לקח לי זמן כדי להבין שנקי ומפוכח זה לא אותו דבר, וגם אם אני נקי ומאושר, זה לא אומר שאני באמת אדם חופשי. זה הזכיר לי דברים ששמעתי מהספונסר שלו על הקשיים דווקא בתחילת הדרך בהחלמה, כמה היה קשה להתמודד עם החיים לפתע. לא ממש התחברתי אליו בזמנו, כי לי היה אחלה בשנה הראשונה להחלמה.
אבל כעת אני מגלה לאט לאט שבסך הכל קברתי את כל הגישות האלו מתחת לשכבות רבות של תאווה. כל גישה שלילית וכל פעולה אובסיסיבית שעשיתי נשארה בתוכי, אלא שלא הייתי יכול להתמודד עם כך ולכן פשוט סיממתי את עצמי עם מנות גדלות והולכות של תאווה, וכך הכל כוסה באופן שאפילו אני לא ידעתי שאני ממשיך לשאת איתי את כל הכובד הזה.
כך גיליתי שאני חי באובססיה לא רק כלפי התאווה אלא כלפי דברים רבים נוספים בחיי. למשל הצורך בשליטה או הצורך להצליח. זה מקיף המון דברים שכל הזמן הולכים ומתגלים לי, אבל חלק מהם ממש בולטים וזועקים. נושא אחד הוא ההרגשה התמידית המלווה אותי כבר שנים ארוכות שאני בעצם בור בלי תחתית בהרבה תחומים של חיי. למשל בעבודה, אני עובד בלי סוף ביותר משתי עבודות במשרה מלאה, ועדיין מחפש כל הזמן מה לעשות ואיך להוסיף עוד דברים לסדר יומי. ממש אובססיה להצליח ולעשות ולפעול בלי סוף. לא משהו הגיוני.
נושא נוסף הוא הצורך בשליטה שגם בו אני פועל באופן אובססיבי לחלוטין. זה כולל הרבה חלקים של חיי, ובעיקר זה כולל את השליטה הרגשית שלי על אשתי (נושא לפוסט נפרד). ובנושא הזה, בדיוק כמו בתאווה אני חייב לעשות את שלושת הצעדים הראשונים או שאמשיך לסבול. ניסיתי ואני עדיין מנסה לעתים להפריד בין הדברים ולומר שאני נכנע מול התאווה אבל ממשיך לפועל באופן אובסיסיבי בחלקים אחרים של חיי, אבל אני יודע טוב מאוד שזה לא שייך. וכשאני מאוד משתדל לשכוח את זה - הספונסר שלי דואג להזכיר לי. כן, אני לא יכול לחיות את התכנית רק איפה שאני רוצה ולהמשיך לחיות בדרך החיים הישנה בחלקים אחרים. זה פשוט לא עובד.
הרצון שלי הוא כמובן להיכנע היכן שכאב לי מספיק, ולהמשיך להיות אלוקים של עצמי במקומות בהם לא כאב לי, אבל מהר מאוד מסתבר שאם אני ממשיך לשחק אותה אלוקים אפילו בחלק אחד של החיים שלי - אין כניעה. זה בדיוק כמו במלחמה אמיתית: שום מדינה נורמלית לא תפסיק להילחם כאשר המדינה השניה טוענת שהיא נכנעת רק בחזית אחת אבל ממשיכה להילחם בחזית אחרת. זה פשוט לא עובד ככה.
כואב לי כעת לשחרר, ועוד יותר מכך - קשה לי. אני לא יודע איך משחררים. אז אני משתתף בקבוצות ומתפלל לה' שיעזור לי. סבלתי מספיק, אני לא רוצה לסבול יותר.
