חברים יקרים, כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה אבל זה התעכב כי לא היה ברור לי איך לעשות את זה נכון. דיברתי על זה כמה פעמים עם הספונסר שלי ורק בשיחה האחרונה היה נראה לי שקיבלתי סוף סוף את הכיוון. אודה שבתחילה רציתי לכתוב את הדברים תחת הכותרת "בפורום לא ניתן להחלים", אבל בסוף הבנתי שזה לא מדוייק. כמובן שגם בגירסא הראשונה הכוונה לא היתה לכתוב נגד הכתיבה בפורום אלא בעד המשך ההחלמה באופנים נוספים, אבל כעת אנסה להאיר את הדברים מכיוון טיפה שונה.
אין ספק, רבים מאיתנו חייבים הרבה מאוד החלמה לפורום הזה ולאימיילים היומיים. מילה מסויימת שמישהו כתב בזמן מסויים הציתה את הפתיל שבסוף הפך למדורה של החלמה. פוסט מסויים שתפס אותנו פתאום ברגע הנכון והראה לנו את הדרך אל הצעד הבא בהחלמה, ואפילו סתם זמן קשה שעבר עלינו והביא אותנו לפורום, כאן מצאנו אוזן קשבת, תמיכה והבנה. ערכו של הפורום לא יסולא בפז.
מאידך ברור לי שמי שנתקע כאן - יפסיד את ההחלמה. זה לא שכתוב שאי אפשר להחלים באמצעים אלקטרוניים, אלא שהדרך בה אני תופס את האימיילים והפורום היא שזה הכל בעצם גשר עבורנו. בזמן המחלה אני נמצא בצד אחד של הנהר הסוער, וההחלמה נמצאת מהעבר השני. מפחיד ומסובך לחצות את המים הסוערים לבד, ולשם כך הציבו לנו גשר שבאמצעותו נחצה את הנהר ונגיע אל חוף המבטחים של ההחלמה. הבעיה היא שלעתים אנחנו יכולים לשכוח שיש לנו יעד בכלל, ובמקום זאת להישאר על הגשר. אחרי שיצאנו מהחוף עליו התנהלה המלחמה של חיינו, התאהבנו בשקט ובשלווה של הגשר, אבל לא השכלנו להבין שהגשר מטבעו הוא רק גשר - הוא לעולם לא מטרה בפני עצמה.
ישנם חברים שלא היתה להם את הפריוליגיה הזאת של הגשר, והם היו צריכים לחצות את המים הסוערים לבדם עד שהגיעו להחלמה. חברים רבים מ SA לא קיבלו את ההזדמנות שאחרים קיבלו, והיו צריכים להגיע בדרך לא דרך לקבוצות. לעומתם אלו שהגיעו דרך האתר קיבלו קיצור דרך משמעותי. חבר חדש מגיע, שומע על הבעיה ויש לו את הזמן להבין ולהשלים עימה, אך כך הוא מתחיל לקרוא על הדרך ולאט לאט מטפטפים לו שייתכן שבקרוב יצטרך להצטרף לצעדים. גם ההחלטה להצטרפות לא נופלת ביום אחד וגם הביצוע לא קורה במכה אחת. מצטרפים לקבוצות טלפוניות בתחילה על תקן מאזין ולאט לאט נחשפים ומתחילים לשתף. בסוף מגיעים לקבוצות החיות ומתחילים לצעוד.
אבל בפורום שחזות הכל היא כמה יפה אני כותב, יכול להיות גם בלבול רב. לא ניתן לחוש בהחלמה דרך אותיות המסך הקרות, וכך נוצרת האשליה כאילו כאן ניתן לרכוש את ההחלמה המיוחלת. אבל זאת רק אשליה. במציאות, כדי להחלים יש צורך בעבודה אמיתית. להכיר אנשים אמיתיים, לעבור על מחסומים של פחד ובושה, להתמודד עם העליות ועם האתגרים והירידות של ההחלמה ולהמשיך לצעוד.
הפורום איננו המקום בו ההחלמה עצמה מתרחשת. צר לי לאכזב את עצמי. כאן אני נמדד לפי מספר ההודעות שלי או לפי כושר הניסוח שלי, אך לא לפי איכות ההחלמה שלי. כאן אני יכול לכתוב על החלמה גם אם אני בכלל לא מוכן להיכנע. כאן אני יכול לתת לאנשים עצות בשפע משל הייתי גדול המחלימים, גם אם במציאות אני בקושי צועד.
ובשולי הדברים ישנה גם בעיה הפוכה. אני מדבר על ההרגשה לפיה "מציתי" את הפורום וכעת אינני זקוק לו יותר. כאן אני צריך להזכיר לעצמי שהחלמה היא לא רק קבלה אלא גם נתינה. אני לא יכול להמשיך להחזיק במתנה שקיבלתי אם לא אתן אותה לאחרים. זה לא שמישהו באמת צריך אותי, אבל אם אלוקים נותן לי את הזכות להיות צינור ואת האפשרות לתת, אני חייב את זה עבור ההחלמה שלי.