בהתחלה שהגעתי לפרום ,לפני מספר חודשים ,פרסמתי את הסיפור האישי שלי.
היום בדיעבד, אני מגלה שהשמטתי בו חלקים נכבדים, כעוד תוצר של בריחה מהמציאות והכחשתה.
עשיתי כמה צעדים קדימה ,למרות הפחדים מלספר על עצמי מתי באמת פגשתי את התאווה בפעם הראשונה, מהפחדים לתגובות, מהפחד מעצמי.
עד היום יש לי טינה מסוימת למספר אנשים , טינה שאולי מוצדקת אך איני מוכן להמשיך לחיות עמה, אותו אדם שהפגיש אותי עם התאווה כבר מכיתה ב' ומאז עד חטיבת הביניים, הרגשתי חריג, שונה, למה דווקא אני?.
שסוחב על גבו מטענים כבדים מנשוא. אני זוכר שפעם קראתי סיפור על מורה שהחליט להגיד
לתלמידיו ש-מעתה, והאלה למשך השבועיים הקרובים הם יצטרכו לסחוב על גבם תפוחי אדמה ,
אותם ילדים לא הבינו את מטרתו של המורה,כעבור שבועיים שסחבו עימם את אותם מטענים ובוא לפיתוחם ,היה ריח צחנה ועובש,אותו מורה העביר מסר לתלמידיו שכך גם החיים, כל הזמן שאתה ממשיך לסחוב על גבך מטענים , זה רק ממשיך ומעיק עליך ,ומקשה עלייך להתקדם האלה.
בדומה גם אני כל הזמן פחדתי, נטרתי טינה על אותו איש שעשה היכרות איתי ועם התאווה, סחבתי מטענים .
אני זוכר שהייתי קטן תמים ולא ידעת על מה מדובר , כך גם הוא ניראה לי . הוא משך אותי לביתו ( לא בכוח) פעם אחר פעם והיה מראה לי תמונות , שאדם מבוגר לא ראה . אני לא כועס אליו לאורך השנים הוא נהפך להיות חברי הטוב, אבל אותו מפגש עם התאווה, שכל כך חששתי מלספר עליו, פשוט הדחקתי אותו , ולבינתיים הוא עילה עובש וטינה מצטברת.
עם השנים עד אחרי הבר מצווה , חבריי היו רואים ואני מנגד עוד מגיל כה קטן הסיתי את עיניי מראות ברע.
שהיו באים לישון אצלי דרשו לראות בתוקף ,עד שנאלצתי להסכים , בתנאי שאני יישב בצד ולא ייראה, וכך היה.
אני לא יודע איך זה השפיע אליי בעתיד , איך זה שינה את חיי אבל בסופו של דבר נהפכתי למכור , למכור שבורח מהמציאות, אך הבנתי והפנמתי ששום דבר בעולמו של ה' לא קורה בטעות.
היום הפתיחות הזאת עזרה לי להבין שאני סולח לו ,היום אני לוקח את השק תפוחי אדמה שהרקיב ועלה עובש ,ונכנע מוריד אותו מעליי ומחליט למסור אותו לאבי שבשמיים,תודה אבא , תודה לכם.
