אני לא הייתי כותב את זה אם לא שזה התחיל להציק לי נורא,
כמעט כל פעם שאני נכנס כאן לפורום הדבר הזה קופץ לי מחדש.

לפני חודש גם אני הייתי חדש פה, היססתי, לא ידעתי בדיוק מה נדרש ממני.
התחלתי דרך חדשה, הייתי זקוק לעידוד, להבנה. רציתי שישמעו את מה שיש לי לומר. רציתי תגובות אוהדות.
כתבתי מלא פוסטים, אני לא יודע אם כתבתי דברים חכמים, או בלבולי מוח. זה לא משנה.
אתם קיבלתם אותי כמו שאני, עם מכלול הבעיות שבי, עם הרעיונות שלי.
וקיבלתם אותי בהבנה, הגבתם, פירגנתם, נתתם לי צומי, נתתם לי להרגיש שאני חכם. התיחסתם למה שכתבתי כאל נכון, כאל צודק, כאל חכם.

ומאז עבר חודש.
אני לא חושב שנהייתי חבר ותיק תוך חודש, אבל אני חושב שהבנתי קצת יותר את הקטע של המקום, למדתי קצת יותר את הכללים. למדתי על העניין של חולה- חוטא. למדתי איך מקבלים חבר חדש. למדתי כמה נצרכת תוכנית 12 הצעדים. ועכשיו זה נראה לי הדבר הכי נכון בעולם.

וזה הסכנה הנוראה.
ששוב פעם יש פה משהו הכי נכון בעולם אני חושב שהוא הכי נכון בעולם.
כנראה באמת בשבילי זה הדבר הכי נכון בעולם, ואולי יש חברים שבשבילם נכון דברים אחרים, כמו למשל ספרי מוסר, או מאמרים של חסידות ברסלב וכו' ולא צריך לפרט. אבל אני נמצא במצב שאני לא מסוגל להבין איך בן אדם לא מייד רץ לתוכנית של 12 הצעדים.

אם אני רואה חבר חדש שנכנס ומתחיל להביא כל מיני ספרים וסיפורים, מאמרים וחיזוקים. זה פשוט מרתיח אותי. ואם הוא מתחיל להתווכח, או להתחיל לערער לי את האמונה בזה שאני חולה ולא חוטה, אני ממש הולך להתפוצץ.

אז מה, לקחתי את התאווה מהפורנו והעברתי אותה לפה? פויה!
לאט לאט אני מתחיל להבין כמה אני חסר אונים. כמה התאווה חכמה ממני ותמיד כמה צעדים לפני.
חשבתי שלפחות כאן יש לי איזה מסננת כל שהיא, שרק אני נכנס, אבל פגמי האופי שלי נשארים בחוץ.
ופתאום אני מגלה שפגמי האופי שלי קנו כאן שביתה הרבה יותר ממני.

אבא אני אפס בלעדיך, אפס אפסים. אפס אפס אפס.
אני חייב להכניס לי את זה לראש.
אני חייב ללמוד להכנע.
אני חייב ללמוד להכיל אנשים אחרים ודעות אחרות. הגאווה זה מחלה. השליטה זה מחלה.
אני חולה.
חולה אנוש.
אני מביא את המחלה שלי אפילו לתרופה, אני נכנס לבית החלמה, אבל אני מביא לשם את המחלה. אז מה הועלנו?

אבא תעזור לי להכנע.
ותן לי את השלווה לדעת שזה שעדיין אני לא כנוע זה גם רצון שלך
אמן.

יעקב היקר
הספונסר שלי לימד אותי שגם זה חלק מהמחלה.
אני צריך ללמוד לקבל את עצמי על כל פגמי האופי שלי.
אני לא אשם בהם כשם שאיני אשם במחלתי.
זה אני.

מזדהה לגמרי...
אם לדבר במושגים של מחשבים, אני צריך להתקין מחדש את מערכת ההפעלה, בשביל זה צריך להפעיל מחדש את המחשב ולמחוק הכל...
אבל בתור תוכנה שתמיד רצה במערכת אני לא מסוגל להכיל מצב שאין מערכת!!!
במילים אחרות אני לא יכול להתקין את המערכת מתוך המערכת, רק מישהו מבחוץ יכול לעשות זאת.

מקווה שאזכה שזה יקרה כבר.

(אני מרגיש שאני מדקלם ״חסר אונים״ ״מחלה״ כי זה הקטע פה... אבל זורם, מן הסתם כולם נפלו בזה ויצאו מזה)

1only כתב on 23 ינו' 2013 21:05:


מה יש לי לדקלם?
אם אחרי 20 שנה שאני נלחם אני עדיין באותו מקום, אני צריך הוכחות לזה שאני חולה?
אם אחרי 20 שנה שאני נלחם אני עדיין באותו מקום, אני צריך הוכחות לזה שאני חסר אונים?
לא צריך לדקלם,
צריך להפנים.

גם אני תקוע, בעניין הקימה בבוקר והבריחה מהמציאות כבר המון המון שנים.
הכוונה שלי שאני לא תמיד כותב באמת את מה שאני מרגיש כי לפעמים אני מרמה את עצמי.
קורה לי הרבה פעמים שכשאני מתחבר לאדם מסויים אני מקבל את האופי שלו, זה פשוט נכנס אלי.
אם הוא כעסן אני גם מרגיש שבא לי לכעוס. לפעמים אני יכול לומר מי עומד מולי רק ממה שאני מרגיש שעובר עלי (ולפעמים זה דימיון אחד גדול)

העניין הוא שמי אני באמת, אין לי מושג.
אני יודע שבפורים למשל שותים הרבה ואז נהיים שיכורים ואז אפשר לדעת מי הבן-אדם מתחת לתחפושת...
ניסיתי ואני עדיין מנסה את ה"שיטה" הזו. חוץ מלהקיא ולהירדם לא קורה לי כלום. נשאר צלול עד שהעיניים נעצמות. (אמרו לי שה"חומרים" לא חזקים... לא הולך להיות גם אלכוהוליסט, מספיק לי היין של פורים ופסח)

אני לא יודע מי אני באמת.
מה אני מרגיש באמת.
אני מנסה (כמו שמי שקורא את כל מה שאני כותב כאן שם לב) להוציא את המקסימום מתוכי, את מה שאני, אבל זה נתקע ומתבלבל בד"כ.

אז אני מניח שזה חלק מהמחלה ושזה יעבור כחלק מההחלמה.

יעקב אני אוהב אותך!
ומזדהה איתך.
כמה פעמים אני כותב ומוחק לפני שאני כותב לחבר חדש,
אני לא רוצה להפחיד אותו ולדחוק בו.
יותר מנסה כאילו "לפתוח בשיחה" איתו. הוא עוד לא התאושש מהגהינום.

חבר חלק איתי היום, שהוא מרגיש שכמה שהוא מבין את המצב יותר טוב,
כמה שהוא מצליח לנתח יותר טוב את המעידה vאחרונה, הוא יותר בסכנה...
עוד תובנות, יכול להיות עוד מחלה.

יכול גם להיות שיותר הבנה עמוקה בענין, גורם ליותר תאוות שליטה,
כמו שחבר הגדיר פה בפורום (נראה לי 'אדיקט'), "שליטה שכלית".
מה שאתה מבין, אתה שולט בו.
תאוות השליטה, גם זו השכלית, לעיתים היא התאווה "בלבוש מלכות"...

1only כתב on 24 ינו' 2013 22:23:


אולי אתה בסך הכול אוהב לישון?
תראה אפילו כשאתה שיכור אתה נשאר צלול, ואז הולך לישון. בדיוק כמו בחיים המאופסים, אז אולי זה מה שאתה יקירי.
אוהב

אוהב?
כל עוד זה נורמלי ולא מפריע אז סבבה.
אבל כשצריך לקום, אני רוצה לקום, וזה לא הולך בשום פני ואופן אלא אם כן יש משהו חיצוני שמחייב אותי לקום (קשה לי להגדיר את זה בדיוק)
אז זו כבר בעיה.
כשישנים יותר מ-12 שעות לפעמים וגם יותר מזה אז בור עמוק.
כשאני מתעורר ואז חולם בהקיץ עוד כמה שעות (כמו הזמן שישנתי...) אז זה סימן שאני בורח.
לא מתמודד.
אם הייתי אוהב לישון הייתי נכנס לישון מוקדם, אבל אף פעם זה לא קורה.
ללכת לישון זה גורם לי להרגיש שסוגרים עלי ומכבים אותי, אני רוצה לחיות עוד קצת.
ובבוקר מרגיש אותו הדבר, לא רוצה לעזוב את השינה. היום אני כבר לא מסוגל.
כל מעבר בחיים, אפילו כזה פשוט, גורם לי להתקע.

היו פעמים שכדי לקום מוקדם (כשהיה ממש דחוף) פשוט נשארתי ער.