לפני 156 ימים ויתרתי על התאווה.
ויתרתי, אבל לא על הבריחה מהחיים.
נמצא בבית כל היום, לא לוקח אחריות על כלום.
בלי סדר יום.
מילאתי את היום שלי בשיחות עם חברים ובמשחק בפלאפון.
לפני כשבועיים נפתח לי האינטרנט בפלאפון.
מצאתי מקומות חדשים לברוח אליהם - סרטונים משעשעים ביוטיוב.
היום עברתי למסלול גלישה מסונן.
פתאום אין סירטונים לצפות בהם.
גם החיפוש בגוגל לא עובד משום מה.
עברתי לחפש סיפורים מעניינים דרך חיפוש יאהו.
תקלה בדפדפן שלי גרמה לכל התוצאות להיראות כג'יבריש.
התחלתי להיכנס לתוצאות 'על עיוור'.
מדי פעם נתקלתי בדברים בעלי אופי ארוטי.
בהתחלה התעלמתי, אח"כ קראתי גם אותם ולבסוף התחלתי לחפש אותם בין התוצאות.
כעבור כמה שעות כבר חיפשתי במפורש 'סיפורי תשוקה',
ומצאתי.
אי-שם, לקראת סוף התהליך, לחצתי על מקש הזיוג, אך חזרתי בי לפני שהספקתי להתקשר למישהו.

אני חש אכזבה וקצת בושה אך מפריע לי מאוד העדר הצער, רק 'חבל' קטן כזה.
אני משתתף בצערם של הספונסיים שלי על שיאלצו למצוא להם ספונסר חדש.
אבל מה איתי?
אני לא מרגיש שחרב עלי עולמי. גם לא נולדה בי איזו מוטיבציה מטורפת לעשות צעדים ע"מ שלא אפול שנית.
הגעתי לתכנית כי נמאס לי מחוסר ההתמודדות שלי מול החיים.
את העימות מול התאווה ראיתי כאבוד מראש.
אני מודה לה' על 155 ימים נקיים ומקווה להצליח לגמור את היום בנקיות.
(הספונסר שלי טוען שאני אלוף העולם בהדחקת רגשות. אולי הוא צודק)
לילה טוב,
יהודה

דווקא ממה שכתבת זה נשמע שזה מאוד מפריע לך,
אבל לא הייתי ממליץ לך לחזור שוב לתהום בשביל לצרוח את האייייייייייייייייי משם.
עדיף לך לעורר את רגשותיך עכשיו.

ושים לב תמיד איך צריך לברוח כבר בגל הראשון, מקסימום בשני. כי כשנכנסים למעגל השלישי קשה קשה לצאת ממנו, (אני מאמין שהצרחות באות במעגל הרביעי, אבל שלא נתנסה).

שנס מותניים אחי אתה מידי יקר לנו בשביל ליפול.
אל תגרום לי לבכות
בהחלמה
יעקב

בבוקר המשכתי ליפול, העמקתי את בורי.
אח"כ דיברתי עם הספונסר.
בשיחה איתו הבנתי והרגשתי את הבעיה העיקרית שלי בה לא טיפלתי כלל - אבדה לי השליטה על חיי.
ב155 הימים בהם לא פעלתי על התאווה חשתי את זה עד כאב.
ניסיתי להדחיק ולברוח אבל לא היה מנוס.
בעז"ה ובעצתו של הספונסר אני מתחיל לעשות תכנית גם על ההתמודדות מול החיים.
מקווה שה' יתן לי כוח.

תודה
אתה דוגמא לכולנו

יהודה (יחיאל) היקר!
אני רוצה לכתוב לך, לא יודע בדיוק מה לכתוב. סתם לכתוב לייק! זה לא הכי במקום.
אבל כן רציתי שתדע שאנחנו איתך.

ליעקב והושיעה נא
תודה רבה על התגובות המחזקות.
אני נוסע עכשיו באוטובוס בינעירוני.
לפני ישב זוג ש'התעסקו'.
אני רגיש במיוחד עכשיו, הייתי חסר אונים.
אין עוד מקומות ישיבה באוטובוס.
ניסיתי להתעלם - לא הצלחתי. התקשרתי לחבר, אך לא יכולתי לדבר עימו בחופשיות.
לבסוף הבנתי כי אם אין ברצוני לגמור את הנסיעה רטוב, עלי לנהוג כחסר אונים.
קמתי ונעמדתי בחלקו האחר של האוטובוס.
(כעת אני יושב על המדרגות)
אני מודה לה' שנתן לי את הכוח.

וואו איזו התמודדות
כל הכבוד
ברוך ה'

יהודה היקר,

עשית תהליך מאוד ארוך בחצי שנה האחרונה. עברת הרבה ולמדת על עצמך המון. עשית צעדים אמיצים ולמדת דרך חדשה.

מה שאתה מרגיש עכשיו זה יאוש רגיל וסטנדרטי שמופיע אחרי נפילה. זו תגובה כימית במוח החולה שלנו, וזו גם תחושה של החמצה של פסגה שכמעט כבשנו.

האמת שאין בתוכנית פסגה, יש הרב נקודות ציון. אבל פסגה אין. התכנית היא תוכנית חיים- לא מטרה חד פעמית, ולא איזו תחרות שאנחנו אמורים לנצח בה. התכנית נותנת לנו כלים לחיים נכונים - את הכלים האלה למדת, רכשת וקנית בהרבה שיחות טלפון.

זה לא נעים ליפול, זה רע, זה מאכזב, ובעיקר זה מאוד מאוד מסוכן. זה מסוכן כי אנחנו עלולים להפסיד את הכל. אל תתפתה לסכנה הזו. תחליט שזו נפילה חד פעמית שנובעת מהחלמה לא מושלמת. תחזק את ההחלמה שלך ופשוט תמשיך במסע החיים.

הספונסר הנוכחי שלך צודק, גם הסופנסר הקודם שלך צדק- אתה מדחיק ובסוף זה בולע אותך. אתה בטוח שאתה כ"כ חזק ומסוגל לסחוב בבטן את הכל. אתה לא. גם אני לא. תתחיל לשחרר חביבי.

באהבה רבה
עובד (כינוי) 

חבר יקר ואהוב,

אני כואב את כאבך, כואב את זה שלא כואב לך. זהו עבורי הכאב האמיתי. כל זמן שכאב לי אחרי כל נפילה, עדיין לא כאב לי מספיק. היה שלב שכבר לא הרגשתי כאב כי הוא היה נורא מידי ואם הייתי מרגיש אותו - הייתי משתגע.

מה שכן, אני מאוד מאוד מזדהה עם מה שאתה כותב לגבי החצי השני של הצעד הראשון. "כי אבדה לנו השליטה על חיינו". דווקא בהחלמה אני מרגיש את זה יותר ויותר, ולפעמים נראה שנהיה קשה יותר, אבל זה רק מכיון שאני מפסיק להדחיק ומתחיל להתמודד עם פגמי האופי שלי.

הבריחה שלי נגמרה, גם אם זה אומר להרגיש את הכאב.

שלום!
שמעתי פעם סיפור כשהייתי באומן בראש השנה:
היה פעם קיסר שרצה לראות את העולם מגבוה אז הוא לקח נשר ומקל וקשר בקצה בשר, ישב על הנשר, הראה לו את הבשר והנשר התחיל לעוף...
הנשר רודף אחרי הבשר... טס ימינה, טס שמאלה, מנסה עוד כיוון ולא ממש מגיע...
כך הקיסר טס בעולם וראה את הכל מלמעלה.

הרב שסיפר את הסיפור אמר שהנשר הזה זה אני, יש עלי תכנונים, משימות וכו' שאני בחיים לא ארצה לעשות. מקומות שבחיים לא אנסה להגיע אליהם.
אבל במפה של החיים שלי, חלק ממפת העולם כולו, הנקודות האלו נמצאות.
אז באים לי שאיפות, נפילות, הצלחות וכו'
לפעמים זה רק כדי שאגיע לנקודה מסויימת שלא תכננתי בכלל להגיע אליה.
אפילו לא ידעתי שהיא קיימת.

אחרי ההקדמה הזו אני רוצה לומר תודה.
תודה שאתה עובר דברים ומתגבר ומשתף.
קודם כל שתצליח. אמן!

אבל אני כאן מהצד, רואה מה שעובר עליך, רואה איך אתה מתמודד, גם כשלא הולך לך...
איך שאתה עדיין חי, מסוגל לכתוב ולבטא הרגשות שיש לך בו בזמן שישנם כאלו שעוד לא התחילו לדעת שהן קיימות...

אתה עושה דברים גדולים, גם כשאתה לא יודע.
כל צעד, קדימה ואחורה.
מלמד.
מחזק.

לא רק אתה.
לפני האתר הזה חייתי בשממה, משוגע שחי לכאורה בעולם, לא היה לי מושג איך בכלל להסביר מה עובר עלי... הרבה דיבורים באויר, ללא אחיזה כמעט במציאות בה חייתי...

אז תדע מה שאתה עושה, או יותר נכון, מה שה' עושה אתך.
ו...תודה!

יהודה היקר!
כואב איתך, ומתפלל לה' שיתן לך את הכוח לקום במהרה.
לגבי מה שכתבת על רגשות, אני מזדהה עם זה מאוד,
הספונסר שלי אומר שאני גוויה רגשית מהלכת, ואין לי שום מושג איך אני מתחיל להרגיש רגשות.
אוהב אותך כמו שאתה!

יהודה,
אין לי מילים לומר לך,
שותק בכאבך - ויָרֵא.
מייחל להחלמתך, שלך ושלי - ואוהב.

יהודה האהוב
תודה שנפלת
אני יודע שזה אנוכי אבל זה אני (ואני צריך לקבל את עצמי)
בנפילתך ציוות לי את החיים
קיבלתי ממך המון בתקופת הנקיות
ואני מקבל הרבה יותר לאחר שנפלת
כואב את חוסר כאבך ומעריך את הדרך שאתה מפלס לך
אוהב שוב פעם
מוישל'ה

תודה לכל החברים על התגובות.
החיבוק שאני מקבל מכם נותן לי כוח להמשיך.
עובד (כינוי), התגעגעתי אליך.
מוישל'ה - אני אוהב אותך גם ככה.

יהודה! כואב את חוסר כאבך!
הזמן שהרגשתי שהיה לי הכי גרוע זה כאשר נהייתי אדיש לדברים רבים. פשוט לא
הרגשתי כלום.

שה' ייתן לך את הכוח לעלות בחזרה על הרכבת...
אוהב אותך!