1

בקיצור, החברים השתינו לך בבירה.

אף פעם לא שמעתי על בירה משתינה.
אולי בהצגה.

(ודרך אגב נראה לי שתמיד בכל צעד ושלב, בהתחלה המודעות העצמית מפחידה, אחר כך אני לומד להתמודד איתה. ואז פתאום אני מבין את עצמי ומשלים, ונרגע. אתה חולק על זה?)

אדם יסודו החביב והעלום,

הכי גרוע באמת זה לשתות מהבירה פעם נוספת, ופתאום להיזכר שהיא מלאה שתן....

אוי כמה שזה מבאס...

חבר'ה - תרגיעו עם השתן.

מתחיל להיות כאן מסריח.

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר
בנפשו יביא לחמו
משול כחרס הנשבר,
כציץ נובל,
כצל עובר...
וכחלום יעוף.

ותפילה ... מעבירין את רוע הגזירה.

לא חברים, לא.
לא המשקעים ולא המשקולות יכריעו,
משקל התפילה ישקיע חיים באדם ,
נתפלל עבור חבר חולה ששקוע במחשבות שהמשקל כבד מנשוא,

שחרר אותו מכבלי עצמיותו המצמיתה,
שחרר אותו מהפחדים הכל כך הגיוניים,
שחרר אותו מהיאוש והמחשבה שאין לו תקווה,

א-ל נא רפא נא לו, להראות לו נועם זיוך,
אז יתחזק וירפא, והיתה לו שמחת עולם.
בכאב
אוהב
מוטי

גד,

עד שהגעתי לכאן הסרחתי מכמה דברים אחרים (גם גאווה וריכוז עצמי, וגם עוד כמה דברים שלא נעים לכתוב).

עדיף לי השיח הקיים כעת, למרות שהוא לא ממש לאניני טעם, מאשר המקום בו הייתי.

מעניין שבתאווה (ובפרט דרך המסך) אנחנו מסוגלים לסבול הכל, אבל כאן אנחנו "יפים" ולא נאה לנו לדבר ככה. מזל שאין אף אחד שכתב שזה לא סגנון לבני תורה.

"בני תיייייייייייירה"
(אל דאגה גם אני שם, אני אברך יום שלם, אבל כנראה שאני שונא את עצמי)

ועובד
אני את הבירה שלי אוהב גם עם שתן.
היא טעימה לי, מה לעשות.

סבבה אחשלי.  אם זה עוזר להחלמה - תשתינו בכיף.

כאשר לתאווה שלי יש טעם של שתן - זה לא עושה לי חשק לצרוך אותה.

לא רק התאווה "נדפקה" אלא עוד כל מיני פגמי אופי שאני רוצה ליהנות מהם אבל כבר לא יכול.

רגישות? שאלה טובה.
לי אישית, מאוד עוזר להדביק לתאווה דימוי שלילי. מוות, עובש, ריקבון, בור מלא דם, ריח של חידלון.
כי זה מנטרל אצלי את השורש הבעייתי. השורש הוא שאני תפסתי את התאווה כמקור חיים, יופי, הדר, אקסטזה, אקשן, כייף, ח י י ם ... זהו המניע החזק ביותר בעולם.
כיון שזה חיים במלא מובן הדמיון, לא יעזור בחירה נגד זה. אי אפשר לבחור בלא לחיות. תנסה לעצור את הנשימה?! תנסה לא לישון... תנסה לא לאכול... חסר בחירה.
הבחירה היא לא האם לצרוך חיים. הבחירה היא מה זה חיים. אם בחרתי בתאווה כחיים, זה לא ניתן לשליטה. אבדה לנו השליטה על "חיינו". בגלל חיינו.
לכן, אם כבר בשורש אגדיר את ההחלמה כחיים, ואת הקשר לאלוקים חיים כחיים. ואת הכנות הפתיחות והנכונות כאינפוזיה של חיים. אז הבחירה בחיים תהיה מחלימה.
ובגלל זה בריא לי לקרוא לתאווה בשלל גינויי מוות. אם אזכור את ריח המוות שבתאווה, יצר החיים ישמור עלי ממנה.
אולי זה העומק של צעד 2 - הגענו לאמונה שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות. כי כיון שהחיים זה המהות הכי פנימית באדם, אי אפשר לחדור לשם ולתקן ולסדר על ידי מחשבות טובות. החיים הם עמוקים יותר מהמחשבה. לכן רק כוח גדול מאיתנו, כח גדול יותר מחיינו, יכול לטפל במקום העמוק הזה.
וצעד 3 -  החלטנו למסור את רצונינו וחיינו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו. כי כשמסרנו את חיינו, המחלה לא יכולה להשתמש יותר במנוע ששמו החיים, כי מסרנו את חיינו. כביכול החיים כבר לא בידינו, סוג של ניתוק המנוע מהסירה.
אחרי צעדים אלו, יש לנו כבר מספיק שפיות כדי להכנע שוב. ולבחור בחיים. לא לפני שמגדירים שחיים זה רק למענך אלוקים חיים.
והתאווה? בירה עם שת....

אדם יסודו היקר!
מתחבר מאוד לדברים שכתבת.
לאחרונה אני מטולטל רגשית ע"י הספונסר, ואני מתחיל להבחין שאצלי העיקר זו התדמית, איך יראו אותי. 
אני חשבתי שזה בעיקר איך אחרים יראו אותי, אבל הספונסר טוען שהבעיה הגדולה שלי היא- שאני מפחד להרוס את התדמית שלי בעיני עצמי. אני מפחד להרגיש.

אדם היקר
כנראה שאכן יש קשר בן הדברים.
בשביל  זה החלטתי ללכת על כל הקופה עם תוכנית 12 הצעדים,
אני מעוניין להשתנות בכל הלך החיים שלי, ולא רק ללמוד איך חיים עם התאווה הקשה.
(ודרך אגב הכתיבה שלך מדהימה. ומאיפה הבאת את החריזה הזאת? זה ממש קנה אותי. אני מרגיש כאילו מישהו וצייר את פסיפס חיי במכחול. מדהים. תודה)

תודה לך שהעמדת ראי מולי.

יעקב