שלום חברים!
הייתי בכנס, עדיין לא מאמין שזה באמת קרה. זה מזכיר לי קצת את הטיסה האחרונה לאומן, שנה שעברה.
לא ממש רציתי לטוס, כבר התחתנתי בפעם השניה סוף סוף, הכל בסדר...
הסתדרו כל העניינים...
אבל כנראה שהתחלתי על כורחי תהליך שם, באומן... ונדרשתי לטוס לשם כדי להשלימו.
שמח שאני לא מנהל את העולם...
שמח שהייתי בכנס.

חזרתי הביתה, היה המון זמן לחשוב באוטובוס על הדברים שנאמרו.
קראתי גם את מייל החיזוק שדיבר על קבלת המחלה.

אני חולה.
כן, אמרתי את זה בלי סוף, גם בפורום וגם מעבר לזה.
עכשיו זה שונה.
אני באמת חולה.
20 שנה בלי שום התקדמות אמיתית בעניין הקימה בבוקר.
שום התקדמות.
היו לי נפילות גם בעניין התאווה, נפילות קשות מאד.
אבל זה לא מתקרב לבעיית השינה.

עכשיו אני צריך לראות מה עושים עם זה.
ללכת לפסיכולוג/פסיכיאטר, לראות מה אפשר לעשות.
נכות מביטוח לאומי.
אין לי מושג איך אמצא עבודה עם נכות מוצהרת כזו:
"ללא יכולת לקום ולהגיע בזמן".
(אני לא מדבר על להקים בית... במיוחד לאור העובדה שעוד שבוע וחצי אני צריך להתגרש בפעם השניה בגלל זה)

אני חולה, נכה.
Total Lost ?
הפוזה ירדה לי. קצת.
זה לכל החיים.

קשה לי לעכל את זה.
אני אפילו לא בוכה. עדיין בהלם.

יניב היקר, היה כיף לראות אותך. כבוד על הצעד. בנוגע למחלה סופית, אני הייתי קורא לה 'מחלה כרונית', סוף יש בסוף, מטר שמונים מאוזן מתחת לבלוקים...

יש כאן פיתרון, לא קל, שמצריך תחזוקה יומית, אבל פיתרון. משהו שעובד. שנותן אפשרות לחיות את היום יום באופן סביר.

בהחלמה.

תודה אסירותודה!
היה כיף גם לראות אותך!
(למען האמת היתה לי קפידה עליך בדבר קטנצ'יק אבל כשראיתי אותך זה נמס לגמרי, שטות שלי.)
התכוונתי שיש לי מחלה באופן סופי, בלי התחמקויות ותיאוריות.
אני חולה, זהו.

היום ראיתי כמה מהר אני מתדרדר, שמעתי שיעור על שלום בית, היתה הרצאה בבית כנסת והרב לסרי בא.
בד"כ אני שמח בהרצאות כאלו אבל בזמן האחרון אני מתמלא בייאוש טוטלי.
בשבילי עכשיו להקים בית זה כמו ההרגשה לגבי התאווה.
אי אפשר. (פעם  הייתי מוסיף הרבה "!!!!" אבל עכשיו זה רק ".")

אז אני חולה, אצלי לא הבלמים הגרועים הם הבעיה, נראה שהכביש בעצמו זז...

יש לי בעוד שבוע תאריך לגט.
וכבר הסבירו לי ששלום בית זה הדבר הכי אבוד בעולם במצב הזה.
אני עדיין מחכה לנס.

אני מאשים את עצמי בכל דרך אפשרית שבגלל זה הגעתי למה שהגעתי.
אני גם יודע קצת בשכל שזה לא נכון לחשוב כך.
מה שה' רצה שיהיה זה מה שהיה.
כל המחשבות והדיבורים והמעשים, ככה ה' רצה וזה לא מלמד כלום על העתיד.

אבל בלב...
שמה זה לוקח הרבה מאד זמן.

היום הייתי בראיון לתוכנית השמה בלשכה וכו'.
פתאום אני קולט שיש לי חור ענק בחיים.
שואלים אותי מה אני רוצה וכו', מה אני אגיד, עד עכשיו הכל היה דמיון...
רציתי לברוח, לקבל צומי.
מתופעות הלוואי של המחלה: מומחה במחשבים וגרפיקה וכל מה שקשור במכשירים אלקטרוניים
ויש מצב שבעצם לא עשיתי כלום באמת, זה חתיכת ברייקס בחיים...

אונלי.
אני קורא את הפוסטים שלך בשקיקה.
אתה מנתח מדהים את מה שעובר עליך.
אבל נראה לי שמשם מתחילה הצרה. מכושר הניתוח המדהים שלך.
אנחנו שוכחים לפעמים שאנחנו לא אלוקים.
אנחנו בטוחים שאנחנו חייבים לשלוט על כל דבר.
אנחנו צריכים ללמוד ל ה ר פ ו ת.
לתת לאבא לנהל את העולם.

אוהבים אותך אונלי.
יעקב

יניב היקר,

תגיע לקבוצות, תצמד לספונסר ותרפה.
תן לקב"ה לעבוד בשבילך.

בהצלחה

אעשה זאת,
בעזרתו יתברך.

המוח הזה לא מפסיק לעבוד, זה מחלה.
מי שזה מחזק אותו, זה משמח אותי.
אבל אני סובל מזה.
זה כמו מיקסר שטוחן אוכל, עד כאן הכל בסדר.
אבל כשמסיימים וצריך לכבות הוא לא מתכבה, ממשיך לטחון על ריק...
להרפות זה משהו שממש ממש קשה לי לעשות.
אני מתפלל על זה. פעם התפללתי שה׳ יקח לי את השכל.

היום חבר לימד אותי שלהתפלל ש״ה׳ יקח את ה-שינה/שכל/תאווה וכד׳״
זה גם בריחה. בריחה מהתמודדות.
אני צריך לבקש שה׳ יעזור לי להתמודד, לומר שאינני יכול לבד ואני צריך עזרה.
אבל לא לברוח.

תודה לכם!

אונלי, אני שמח שנמס לך. (אולי בגלל התור הארוך של הממתינים...)

לא יודע איך להעביר את זה אבל השתלשלו העניינים מאד מהר היום ועכשיו אני נמצא באשפוז פסיכיאטרי.
עוד לא מעכל את זה, אני די בשוק.
רציתי לטפל בעניין השינה וקיבלתי בומבה לפרצוף.

בכל אופן הגאווה קיבלה פגיעה אנושה ביותר.
נראה מה יהיה בס״ד.

קשה
ממני הכותב מתחת לשמיכה אחרי כיבוי אורות
יניב המכונה 1only

יניב היקר והמתוק
אלוקים איתך בכל אשר תפנה.
אני מאחל לך שהדרך שהתחלת היום, תוביל אותך לחיים חדשים של החלמה.
איתך בכל רגע,
פוחד איתך את פחדיך
וחושש עמך את חששותיך.

ואוהב מאוד
יעקב

אונלי-יו אר נוט לונלי

שמח לבשר שיצאתי מהאשפוז, עדיין לא ממש שלם עם זה.
היה מוזר לי שנכנסתי ל"אבחון" כדי להבין יותר מה הבעיה
אבל מצד שני חייב לקחת תרופות.
לא מסתדר לי לקחת תרופות שאינני מכיר ובמיוחד שעוד לא יודעים מה בדיוק יש לי.
אחרי שהסבירו שאי אפשר אחרת הבנתי שאין לי מה לחפש שם.
השתחררתי.
הרצון לשליטה ניצח, כנראה.
יש מצב שסוף סוף השכל הזה שכל הזמן מתערב בחיים היה נח קצת (לא רוצה לדמיין איך...)
יצאתי משם אבל נשארתי איתו, עם השכל.

(ולמי שהולך למקום כזה שיזהר מלומר ש"יש לו מחשבות".
לי למשל יש לפעמים מחשבות בגלל מלא דאגות ותכנונים שלפעמים מקשות על הריכוז.
אני צריך לשחרר, זה פשוט.
מצידם התחילו לבדוק אם אני "שומע קולות", "חושב שיש לי כוחות מיוחדים"...
חבל על הזמן שייקח כדי לבדוק אם אין לי את כל מה שגילה המדע עד היום...)

אני כותב עם הרגשה לא טובה, כעס מסויים אפילו.
מקווה שזה ישתחרר בכתיבה וייגמר.

שמח מאד שיכולתי לכתוב בפורום וקיבלתי תמיכה מדהימה מחברים כאן (וגם בפרטי)
אני שמח להיות כאן!
תודה לכולם!

בתחילת השבוע כנס מדהים (שהסתיים מהר)
ואתמול אשפוז (שהיה מתוכנן להרבה זמן וגם הסתיים מהר...)

מה הולך כאן? ???

1only כתב on 07 פבר' 2013 01:56:


יש אלוקים. בוא נשאיר לו לטפל במה שהולך ולא הולך.
אנחנו נתרגל כניעה והתמסרות אליו.
בהחלמה. בהחלמה.
יעקב

שם היה ממש קשה.
המקום ההוא שבו לכל דבר יש "כדור" והכל מדעי.
במקום שבו אני בסה"כ "ערימת אטומים", חלק מניסוי מדעי או משהו כזה (ועדיף לא לדעת...)
היה מאד קשה להרגיש במקום ההוא את ה'.
להתפלל בכלל.
זזה לך הגבה? יש כדור
לא צריך להתפלל, יש כדור.
עוד פעם בריחה.

נראה לי שהמקום ההוא היה אצלי גם בתוך הראש.
מלא חישובים ותכנונים, מלא מדע ותחזיות.
לכל דבר יש כדור...
עכשיו אני קולט קצת את המסר...

ואני שמח שיצאתי משם.
ויתרתי על העונג לקחת "כדורים" (וברוך ה' שגם לא התחלתי...)

מעניין שמאז אני מרגיש יותר טוב.
לא יודע להסביר את זה.
נקי יותר.

התחלה חדשה

שמח בשבילך שזה הסתיים מהר, ועוד יותר שמח שאתה נוכח כל כך ושזה גרם לך בסופו של דבר להרגיש הרבה יותר טוב.

שבת שלום